.המציאות דרך עיניים כחולות.

דמיינו גרף כזה.

ממש כמו בשיעורי מתמטיקה המוקדמים.

הגרף למעלה עכשיו.

והוא בכל פעם פורץ שיא גובה חדש!

ואז הוא יורד מעט.

ונשאר שם.

אבל למרות הירידה הגרף עדיין חיובי.

למה?

כי הוא היה כל כך למעלה קודם.

ואז, במילה אחת בעלת שתי אותיות הגרף צונח.

והוא צונח כל כך חזק וכל כך מהר.

שבר כל שיא קודם!

והוא נכנס עמוק באדמה.

והמילה?

המילה היא "גל".

שם חזק כזה...

שפשוט נאמר בזמן הלא נכון והלא רצוי.

מילה שאני כל כך אוהבת.

זו אחרי הכל אני.

ואז הגרף מנסה לעלות,

אבל בכל פעם שהוא מנסה יש משהו מקולל שדוחף אותו חזרה למטה.

אם הגרף עלה שני מספרים המשהו הזה יוריד אותו שלושה.

ואם הגרף עלה עשרים מספרים המשהו יוריד אותו ארבעים.

מרושע המשהו הזה.

וכולם אומרים שזה לא כזה נורא.

זה נורא מאוד.

והמשהו המרושע לא לבד.

יש עוד משהוים קטנים שעוזרים לו להוריד את הגרף.

דכאון?!

עד שחשבתי שמצאתי...

קיים מישהו שאפשר לספר לו הכל על הכל מבלי להרגיש ששופטים אותך?

או לפחות מבלי להרגיש שיש מישהו אחר שהוא מעדיף להקשיב לו?

"לא פעם מצאתי עצמי קרועה בין עולם הפטזיה לבין העולם הריאלי. כך גם עכשיו.

קרועה בין הרצון למישהו שיהיה שם כדי לחמם אותי בלילה לבין עצם העובדה שזה יגמר תוך ימים ספורים.

ועכשיו, כשהיא עמדה שם וביקשה ממני לוותר על הרצון העכשווי שלי כדי לממש את הרצון העכשווי שלה כבר לא רציתי להסכים ואפילו הצבתי תנאי. והיא? היא אכזבה אותי.

לא פעם מצאתי עצמי נותנת את לבי ונשמתי למשהו מסוים, ולא פעם מצאתי עצמי מקבלת סתירה בתמורה.

ועכשיו, כשהיא בחרה ברצון העכשווי שלה בידיעה שזה פוגע בי כשבכל מהלך הטיול הזה עמדתי לצידה אפילו כש"חברותיה הטובות" פגעו בה ועשו ממנה צחוק - התאכזבתי.

לא פעם, לא פעמיים ולא שלוש פעמים מצאתי עצמי חושבת מה אני עושה הלאה:

אם אני לא אסלח לה - היא לא תפסיק.

אם אני אסלח - היא תבקש ממני לא להפסיק, היא לא תבין כמה נפגעתי והיא תחשוב שמה שהיא עשתה היה בסדר ושמותר לעשות דברים כאלו כי בסופו של דבר תמיד יסלחו לה.

אבל אם אני לא אסלח - איבדתי חברה שאני נהנת איתה.

כל הקטע המפגר הזה התחיל בעצם ברצון של שתינו להתחבר לחבורת הבנים - היא רצתה להתחבר ל**** ואני, מבלי שאף אחד ידע שאני מעוניינת, ל********.

וככה, בלי לשים לב הגשתי לו אותה על מגש של כסף. רק חסר היה קונדום ומפתח לחדר במלון חמישה כוכבים בצד.

תחושת בדידות באויר ומזג האויר החורפי הזה עושה דכאון ושביזות לכולם.

תחושה מהעבר חוזרת ועולה בכל פעם שאני רואה את *** שדומה בצורה מחרידה ל**** ****. כן, ההוא. הראשון והאחרון.

המשלחת יושבת בסוף האוטובוס ושרה שירים, **** ו***** יושבים מאחורי מחובקים וישנים ומה איתה ועם ********? הם יושבים מקדימה ואפשר לראות רק את הראש שלו.

ואני? אני יושבת לבד וכותבת. מימיני יושבים ****, ***, ***** ואחות של ******** שמדברים בג'יבריש מוחלט.

שונאת את תחושת האין מוצא הזו ושונאת את זה שאני לא יודעת מה לעשות.

מסתגלת ומתכחלת לאיטי.

עד פה לעכשיו,

גל צוקרברג. "

"את התקשרת אליו ואמרת לו לבוא לכאן כי אני דלוקה עליו?! את רצינית?!" סול צעקה על שחף.

"בסך הכל ניסיתי לעזור לך!" היא ענתה בחיוך וצחקקה. "אנחנו במילא בסמינר בשבט שלו..!"

היא הציצה לתוך חדר השכב"ג וראתה אותו יושב שם, נינוח. הלב שלה פעם חזק, חזק מדי! מה היא תגיד לו בדיוק? 'כן, שחף אמרה את האמת, אני דלוקה עליך רצח!! נשק אותי!!!' ?! לא, היא פשוט נקטה בשיטת ה'לא ראיתי, לא שמעתי..' המפורסמת שלה.

בעודה הולכת בשטח השבט, מנסה בכל הכח להתחמק ממנו הוא ניגש אליה "אני צריך לומר לך משהו." הוא אמר.

"תאמר.." היא אמרה בקול שקט מהסס.

"רציתי לומר לך את זה לפני שטסת לגרמניה," הוא פתח את דבריו. הוא היה רציני, היא לא ראתה אותו רציני לפני כן.

הוא אמר לה שהיא צריכה לקחת לגרמניה מספריים, לקח את כף ידה וסימן כאילו הוא גוזר אותה. הוא הסביר את המתודה לגבי כל דבר שאמר שהיא צריכה לקחת אך היא לא שמעה כלל מה הוא אמר, היא עמדה שם והנהנה בראשה, רק המחשבה שהוא עמד איתה ועוד הכין משהו כל כך חמוד לומר לה גרם לה להשתתק.

כולם בשבט, חוץ מהחניכים כמובן, ידעו שהיא דלוקה עליו ועצם זה שהוא עמד כל כך קרוב אליה, דיבר איתה והחזיק את ידה ברחבת השבט גרם להם לנעוץ מבטים בעיניין.

"ואת צריכה לקחת..." הוא התחיל את המשפט, עצר לרגע ונתן לה נשיקה על הלחי - סול קפאה. את שאר המשפט לא היה שום סיכוי בעולם שהיא תשמע.

"בואי נלך למקום שקט יותר." הוא אמר, תפס את ידה ולקח אותה למקום אחר בסביבת השבט.

"שחף סיפרה לי על המצב ורק שתדעי שזה לא נורא שהפסדת במלחמה הזו." הוא אמר, מדמה את הנסיון שלה לגרום לו לחבב אותה בחזרה למלחמה.

והוא המשיך לדבר אליה כמו סלבריטאי שמסביר לנערה צעירה בעדינות שהם לא יכולים להיות ביחד כי בתכלס הוא לא מכיר אותה, לא מרגיש אליה כלום וברוב המקרים זה יראה מוזר שאמן צעיר בן 24 יצא עם נערה צעירה יותר בת 12.

בכל המקומות השקטים אליהם הלכו השנים היה מי שינסה להקשיב ולראות מה קורה ביניהם באחד המקומות הייתה חברה ותיקה של סול מהשבט המארח שהסתכלה בקנאה. והם המשיכו ללכת ולדבר.

בעודם הולכים הם שמעו מוזיקת היפ הופ וסול החלה רוקדת 'בקטנה' לפי הקצב. לפתע הוא תפס אותה, הצמיד אותה אליו והחל לרקוד איתה. היא לא הייתה רגילה לכך שבנים ש"לא מרגישים אליה שום דבר" רוקדים איתה בצורה כזאת. אז היא חייכה ושיתפה איתו פעולה כדי לנסות לנצח את המלחמה מחדש.

לאחר שהשניים נפרדו כל אחד הלך לעיסוקיו, מאוחר יותר הוא צלצל אליה "הסתבכתי פה עם ערס קטן שבטעות שברתי לו את השעון, את יכולה לעזור לי?"

"איפה אתה?" היא ענתה צוחקת.

"בקניון." הוא ענה צוחק גם הוא.

"אני מתארגנת וכבר מגיעה." היא הלכה לחנות השעונים וקנתה לערס הקטן שעון חדש.

בעודה עושה את דרכה אל הקניון היא שמעה מוזיקה שהגיעה מהכיס שלה, היא הציצה בפלאפון '6:05' ו'בוקר טוב' היו כתובים על המסך.

גם אם היא תחזור לישון היא לא תדע את הסוף של החלום...

גרמניה... ראשל"צ...

"אל תחפש רחוק, תשאר קרוב." אומר האיש בשירו.

יכול להיות שהוא באמת צודק, הרי כולם בסופו של דבר אומרים שזה נמצא מתחת לאף שלך את פשוט לא רואה את זה...

אולי היא באמת צריכה לרדת מהם, משניהם.