נהההההה!!! הפיגור שלי כל כך גדוללל!!!
עשיתי שלא יהיה אפשר להגיב! אז אנשים, תגיבוווווו!!!
היי אנשים..!
טוב אין כל כך מה לחדש בתמונות אז החלטתי לעשות שוב פוסט סיפור! אז הנה ההמשך:
הנשיקה הזכירה לי כל כך את ג'ון! את האכפתיות שלו אלי..! ושיתפתי פעולה! אלוהים למה שיתפתי פעולה?? לפני שפקחתי את עיני הרגשתי מישהו נעמד לידי.
"אני לא מאמין שעשית לי את זה" זה היה ג'ון!! פקחתי את עיני ובצד ראיתי לא אחר מאשר טום.
הוא?? הוא הרי לא אוהב אותי! הוא ואכפתיות? איזה קשר יש בינהם? הייתי בטוחה שזה גוסטב! התנתקתי מהמחשבות וחזרתי למציאות, והמציאות ברגע זה היתה שאני רודפת אחרי ג'ון.
"ג'ון חכה!!!" צעקתי באומללות וג'ון נכנס לאוטו.
"אני אהבתי אותך" ראיתי את שפתיו נעות, שמתי את ידי על חלונו ולחשתי,
"גם אני" ג'ון פתח את החלון ונעץ בי מבט שדורש הסבר.
"זה ישמע כל כך הזוי, הרי זה טום. הדבר האחרון שהוא זה אתה. אבל זה כל כך הזכיר לי אותך! הנשיקה הזאת הזכירה לי כמה אתה אוהב אותי!" ראיתי שדמעות עומדות בעיניו של ג'ון,
"ותאמין לי.. תאמין לי שאני אוהבת אותך! שאני מוכנה לוותר על הכל בשבילך!! על החיים שלי על הרכוש המועט שיש לי, הכל!!!" ג'ון התניע את המכונית ונסע, נעמדתי ובכיתי, טום התקרב אלי לאט לאט ומיד הדפתי אותו, לא יכולתי לעמוד בדבר כזה. ג'ון היה כל החיים שלי! באמת! זה לא עוד איזה ביטוי סתמי! הוא היה המשפחה שלי, הבית שלי הסיפוק שלי והשמחה שלי! כל דבר שעשיתי הזכיר לי אותו. כשעברתי בכל יום בחדר שבו אני שכבתי, נזכרתי בו, שוכב איתי במיטה, מלטף ומעודד אותי.
התמוטטתי בכאב על המדרכה, ביל יצא וניסה לחבק אותי אבל הלכתי משם ברגע שהוא נגע בי. לא היה לי עוד כוח לנקמות. לא לכעסים, פשוט רציתי לעזוב את הכל! פזוטו כמשמעו. לסגור את האור הקטן שהיה לי בחיים וללכת. לא ידוע לאן, לארץ אחרת, ליקום אחר.
צלצול של מטבעות העיר אותי משנתי.
ישנתי מתחת לתעלה במרכז ברלין. הייתי מכוסה בעיתונים ועשר מטבעות מפוזרים לצידי.
"או הראש" אמרתי והחזקתי את ראשי בשתי ידי.
"התעוררת סוף סוף!" אמר מישהו וראיתי נער יפיפה עם שיער שחור ועיניים חומות מתיישב לידי.
"מי אתה?"
"היידי קלום" אמר ואני חייכתי.
"מה את עושה כאן? את לא אמורה להיות פה.."
"נכון"
"אני זאק."
"גם אתה מאלה שחושבים שהם זאק עפרון?" שאלתי בזלזול,
"בסדר מלכת הקרח, עם את לא רוצה לדבר איתי את לא חייבת"
"אני רוצה אני פשוט במצב גרוע"
"מה שמך?"
"אני אן"
"אן מלכת הקרח או זה נחמד"
"תודה.." הבחנתי בידיו, הן היו מלאות בדם קרוש שהגיע מהוורידים שלו.
הבנתי שהקשר שלו עם הרואין טוב מאוד.
"איך הגעת לכאן?" שאל,
"הלכתי והלכתי והגעתי"
"איזה דרך מרשימה!"
"כן מאוד אבל עכשיו אני אלך הביתה"
"רגע חכי מלכת הקרח!" אמר וקם,
"מה?"
"תחזרי שוב כן?"
"כן אולי"
"לא אולי.. בבקשה? אני נורא לבד כאן"
"אז כן.. אני אבוא מתישהו"
"יופי.. ביי אן מלכת הקרח!"
"ביי זאק" צעקתי והלכתי.
בדרך עברתי ליד בית נטוש ואז נזכרתי במכתב של ג'יני, נכנסתי אל תוך הבית וראיתי את כל הפוסטרים שהיו לג'יני בחדר! התפלאתי שעוד אף אחד לא לקח אותם!
הם היו מנויילנים ושמורים בקפידה.
"אוי ג'יני פולנייה שכמותך" אמרתי לעצמי בחיוך והרגשתי את הקור חודר לעצמותי,
"ברר קר כאן" אמרתי ואז פתאום השמש העירה!
"תודה ג'יני" חייכתי לשמיים והתחלתי להוריד את הפוסטרים מהקיר, תוך כדי בכי הפוסטרים ירדו אחד אחד.
ביניהם רד הוט צ'ילי פפרס, גרין דיי, אוונאסנס ומקפליי.
"תודה על המזכרות האלה.. לא יכולתי לבקש דבר חוץ מי זה" אמרתי בחיוך ויצאתי החוצה.
השמש ליוותה אותי כל הדרך הביתה. רגליי כאבו והייתי מאוד צמאה אבל החלטתי שאני ממשיכה בין עם אני רוצה ובין עם לא.
"ג'ון?" אמרתי בעייפות וצנחתי בפתח הבית.
"ג'ון??" דפקתי בדלת וג'ון פתח.
"אן???" שאל מופתע ולקח אותי בזרועותיו והשכיב אותי על הספה.
"אני בסדר.. אני רק קצת עייפה"
"איפה היית?"
"אתה לא חזרת לקחת אותי!"
"בטח שחזרתי! חזרתי אחרי כמה זמן ואת לא היית שם!"
"מה גרם לך לחזור?" שאלתי בתקווה,
"אני אוהב אותך! אני לא אתן שדבר יקרה לך! ואני יודע שאת לא שיקרת לי, אני מאמין לך" אמר בחיוך רחום שחימם את גופי והשב לי אושר.
"מה זה?" שאל כשראה את הפוסטרים המנויילנים,
"ג'יני השאירה לי את זה!"
"את הוזה? ג'יני נפטרה"
"כן אבל היא השאירה את הפוסטרים במקום שבו היא גרה"
"איפה היא גרה?"
"בבית נטוש ליד התעלה הגדולה בברלין"
"וכל זה היה שם?"
"כן!! נכון שזה מדהים?"
"מאוד!"
"סוף סוף יש לי מזכרת מימנה אתה יודע היא הייתה החברה הכי טובה שלי!"
"כן זה נהדר..!!" אמר בהתלהבות והלך להכין לי כוס תה.
אחרי ששתיתי נכנסתי לאמבטיה שג'ון מילא לי. שקעתי בתוך המים החמים ועצמתי את עיני, מולי ראיתי את כל מה שעבר אלי בשלושת רבעי שנה הזאת.. הסרטן, האיומים אלי ועל ג'ון, הפגישה עם ג'ורג', הלינה ברחוב ולבסוף, המזכרת של ג'יני. כל כל הרבה אנשים ונופים פגשתי. כל כך הרבה רגעי מתח ופחד. רגשי נחיתות, רגשי נטישה, עצב, אכזבה, דיכאון. אבל יחד עם הרגשות האפלות האלו, חשתי גם שמחה ואהבה, אושר ואכפתיות וזה מה שעשה אותי שמחה כל כך.
החיים שלי נראו כמו חלום מתוק שלא גווע. אבל הם גם היו מלאים בהפתעות ובמחשולים. 'אז החיים שלי לא כל כך משעממים' חשבתי וחייכתי לעצמי, 'הרי בסך הכל מה עוד אני צריכה? יש לי אהבה גדולה, יש לי עבודה, בית, פרנסה הכל!' אבל אז גיליתי צד שחור בליבי, התחלתי לחשוב על איך אני נוקמת בכל חברי להקת טוקיו הוטל.חוץ מגיאורג שאותו בקושי הכרתי, כולם פגעו בי אחד אחרי השני במחזוריות מושלמת ומכאיבה לא פחות.
אחרי האמבטיה החמה והנעימה החלטתי לפעול. התקשרתי למגזין בראבו הגרמני והתחלתי לשפוך את כל מה שעבר אלי בגלל ארבעת מחוללי הקשיים שנקראים-טוקיו הוטל. בשבוע הבא, יצאה הכתבה המרעישה, כתבת שער עם הכותרת המפוצצת:
"טוקיו הוטל הרסו לי את החיים!"
זהו לעכשיו...! תגיבו!!!!!!! מצטערת שלא שמתי תמונות פשוט אין מה לשים בתמונות, את הכל כבר ראיתם! ועם לא ראיתם אז שמעתם! בקיצור, תגיבו אחרת זה יפגע בי כל כך! אתם לא מבינים עד כמה זה יפגע בי ]:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
