טוב לחיות בחלום... רק חבל שיש גם סיוטים...

היי..

היום בשיעור ספורט, ניהלנו אני ונעמה שיחה..

שבמהלכה, הגעתי למסקנה ברורה:

אני לא רוצה שיהיו לי רגשות.

אני קוראת עכשיו ספר,

[המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה]

שבו יש נער, בערך בן 16,

שהרגשות שלו מתבססות על עובדות.

זאת אומרת, שזה לא רגשות. זה מה שהרגשות אומרות, רק בדרך יותר.. חלולה.

אני רוצה להיות כזאת.. להיות אחת שאין לה רגשות.

לא להיות עצובה, לא להיות מאוהבת, לא להיות בדיכאון, לא לכעוס.

כמובן שיש לזה כמה מינוסים..

לא להיות שמחה, לא לצחוק.

אני והוא [הנער שבספר], יש לנו את אותם הרצונות.

והרצון העיקרי הוא:

אנחנו לא רוצים שום דבר שקשור לשקרים.

בגלל זה אני לא אוהבת לחלום בלילה, כי עם זה חלום טוב, אני מתעוררת בבוקר ומגלה שהוא לא אמיתי, כמו שקר.

אני לא אוהבת גם שמשקרים לי, מה שקרה לי די הרבה פעמים..

הדבר היחידי שמוצא חן בעיני בלהיות בלי רגשות, זה שאתה לא יכול להתאהב.

אני מחזיקה את עצמי בכל יום לא להתאהב במישהו.. עכשיו זה די מצליח..

אבל אני בטוחה שבעוד כמה זמן אני אשבר ואתחיל לדבר על איזה שפם בצורה כפייתית ומפחידה ביותר.

אמרתי כבר ליאנה ולאורטל כמה פעמים:

"אהבה זה דבר שמדכא אותך"

לפחות ככה זה איתי.

יש לי כל היום צמרמורות ובסוף,

מי שאני מאוהבת בו או מקלל אותי, או מתרחק מימני..

אז בשביל מה? בשביל מה לעזעזל כל הסבל הזה?

תשנאו אותי, לי לא יהיה שום רגש אליכם והכל יהיה עצוב ומדכא.

יש למישהו הצעה טובה יותר? לא.

יופי? טופי.

יאללה.. הנה ההמשך לסיפור:

ג'ינה הנהנה בראשה ובכתה בשקט,

"די. נמאס לי. אני הולכת ביי ביי. שלום. להתראות. צ'וש." אמרתי והתחלתי ללכת,

"רגע אן..!! חכי! נו.." אמר ביל בצעקה ורץ אחרי, כשהוא ראה שאני אפילו לא אומרת כלום, הוא נעצר.

נכנסתי לבית של זאק, הוא לא היה שם. לקחתי פתק ורשמתי:

"זאק.. תודה על האירוח המדהים.. אני אוהבת אותך. תודה על הכל."

כתבתי, לקחתי את המזוודות ויצאתי החוצה. לקחתי מונית לשדה התעופה.

כשהגעתי שילמתי לנהג ונכנסתי לשדה. הוצאתי את כרטיס האשראי [שנזכרתי בו לפני חמש דקות] עם הגיטרה עליו וניגשתי לקופה.

"אני רוצה כרטיס אחד לטיסה שיוצאת עכשיו" אמרתי בקול חלול.

"הטיסה יוצאת ל.." אמרה הקופאית,

"על תגידי לי לאן." אמרתי והיא נתנה לי את הכרטיס, שילמתי והלכתי לשער שהיה כתוב.

נכנסתי למטוס, התיישבתי ומיד התחילו לרדת הדמעות.

"אוי לא.." אמרתי בשקט וחיוךעלה על פני כשחשבתי על זאק.

"זאק תצא לי מהראש.. טיפש שכמותך.." אמרתי בחיוך וראיתי אותו מחייך אלי את החיוך שלו.

עצמתי את עיני ונרדמתי. הטיסה ערכה 4 שעות.

לפני הנחיתה, נשמע איזה שיר מכוער אחד וכולם התחילו לשיר את השיר.

"כל הנוסעים מתבקשים לרדת מהמטוס" אמר הכרוז והדלתות נפתחו. כל האנשים נהרו החוצה בגלים ועשרות בלונים עפו באוויר כאשר יקיריהם של המחכים נכנסו לעולם.

עשיתי את כל הבדיקות הנחוצות ויצאתי אל מחוץ לשדה התעופה.

"סליחה? מה זה המקום הזה?" שאלתי באנגלית מישהו,

"אוי באמת.. אין לי כוח לפסיכים" אמר האיש בשפה לא מוכרת והלך,

"סליחה? אני באמת לא יודעת מה זה המקום הזה.. תוכלי להגיד לי איפה אני?" שאלתי אישה זקנה,

"את.. את ב.. י.. ישראל" אמרה והלכה.

"ישראל??"

טוב, יאצ קצר.. אני יודעת.. זה היה אמור להיות הרבה יותר ארוך!!!

טוב, מחר אני עושה את העגיל באף [שוב]

אז אני אבוא בערב.. אולי אני אעשה עדכון..

ו.. עוד משהו קטנטן, קטנטוש,קטנטנטנטנטנטנטנטנטנטנטנטנטן...

תגיבו!!!!!!!!!!!!!!!!!!