טוב לחיות בחלום... רק חבל שיש גם סיוטים...

היי!!

הרגע חזרתי מטיול ג'יפים בדרום.. היה ממש נחמד...

קיבלתי מדבקות של ARB שתמיד נורא רציתי משום מה..

אממ.. מה עוד? חלמתי חלום ממש ממש מוזר שהופיעו בו ילדים מהשכבה שלי.. אני לא אספר כאן כי אני מניחה שעם מישהו מהבצפר יראה את זה, הוא יגיד לה את זה, ואין לי כוח לדברים האלה.. טוב...

אז הנה ההמשך לסיפור:

שון יצא מהחדר והתתקדם לסלון, ראיתי שהקול מוכר לו,

"מה שלומך?" נשמע הקול הנשי שוב,

"הכל בסדר.. תקשיבי, אפשר לדחות את הפגישה לשבוע הבא? אני באמת לא יכול לדבר עכשיו" אמר שון,

"אתה בטוח שהמצב לא ידרדר?"

"כן.. אני בטוח.. בינתיים הכל בסדר"

"אבל עם משהו מפריע לך, תבוא ותגיד לי, כי אני פנויה בכל שעות היום, אתה כבר יודע את המספר שלי נכון?"

"כן"

"או קיי.. אז בכל פעם שמשהו לא נעים קורה, תצלצל"

"או קיי בסדר"

"טוב, ביי.." אמרה האישה ויצאה מהדלת,

אחרי שהיא יצאה, הלכתי לסלון והתיישבתי על הספה ושתקתי,

"מה.. את.. את לא שואלת מי היא?"

"לא.. זה לא ענייני" אמרתי בחיוך,

"או זה בסדר.. תשאלי" אמר שון והתיישב לידי,

"מי היא?"

"היא הפסיכיאטרית שלי.. אני הייתי בזמן האחרון במצב מאוד לא טוב וכל היום היו לי דכאונות, אז שלחו אותה אלי ומאז היא מטפלת בי.."

"אוו.. אז היא עושה ביקורי בית?"

"כן.."

"נחמד... אולי גם אני צריכה פסיכיאטרית"

"מה? למה??" נבהל שון,

"אוו.. אני בסדר גמור... פשוט העבר שלי רודף אותי ואין לי מושג איך להילחם בזה"

"אולי תנסי לספר לי ואני אנסה לעזור לך"

"או קיי" אמרתי, על פניו של שון התפשט חיוך, ראיתי שהוא שמח שמישהו מספר לו את הבעיות שלו.. אולי זו דרך להתמודד עם הבעיות של עצמך.. לשמוע בעיות של אחרים,

"טוב.. זה התחיל ככה, אני למדתי בחטיבת הביניים במגדבורג, ויחד איתי בכיתה, היו שני בנים, טום וביל קאוליץ" אמרתי ושון מיד פער את פיו,

"אני רואה שאתה מכיר אותם"

"כן.. ביל הוא הסולן וטום הוא הגיטריסט של טוקיו הוטל.."

"או! סוף סוך נזכרתי מה השם של הלהקה שלהם!" אמרתי וצחקתי,

"נו.. מה איתם?"

"בכיתה ט', נהייתי חברה של טום.."

"מה??"

"כן.. אחר כך, התאהבתי בביל והוא בי ובגדתי איתו בטום.. ואז נפרדתי משניהם, ועכשיו, אחרי איזה שלוש שנים שבהם חליתי בסרטן, הבראתי, גרתי ברחוב וחוויתי עוד דברים.. והגעתי לכאן רק כדי לברוח מהם"

"וואו..!"

"כן..."

"אז את כאן, רק כדי לברוח?" אמר והשפל את מבטו בעצב,

"אני אשאר כאן.." אמרתי והוא מיד הרים את ראשו וחיבק אותי, כבר אז ראיתי שנהיה חברים טובים.

"טוב, בואי נארגן לך את המיטה"

"או קיי" אמרתי בחיוך והלכנו לחדר השינה.

אחרי שסידרנו את המיטה, התלבשתי בבגדים יותר נקיים ויצאתי עם שון החוצה, היה ערב נעים, לא קר מידי ולא חם מידי.

"בואי אני אכיר לך כאן את האנשים" אמר שון ומיד חשתי את הפחד מחלחל לתוך גופי. לא רציתי להכיר אנשים. פחדתי שהם יפגעו בי.

"תכירו.. זאת אן היא באה מגרמניה" אמר שון והציג אותי לחמישה ילדים שלשלושה מהם, הייתה סיגריה ביד, היתה שם בת, עם שיער חום ועיניים חומות, וגם בן שנראה ככה, אחת עם עור כהה ושיער בלונדיני, אחד בלונדיני ועם עיניים כחולות, ועוד אחד עם עיניים כחולות ושיער חום עם גוונים כחולים חזקים.

"היי" אמרו כולם אחד אחרי השני,

"אני צ'אד" אמר זה עם השיער הכחול והחום.

"אני ליסה" אמרה הבלונדינית הכהה,

"בנג'מין" אמר הבלונדיני עם העיניים הכחולות,

"אני מאיה וזה גיא" אמרה הילדה עם השיער החום והצביעה על הילד האחרון, כולם חייכו,

"היי.." אמרתי בביישנות, מיד נתפסתי על בנג'מין וצ'אד, היה בהם משהו מיוחד... ראיתי שרק מאיה וגיא מהארץ. הם נראו בערך כמו שאר האנשים שגרו שם.

מאוחר יותר כל אחד אמר מאיפה הוא בא.. וגיא ומאיה אמרו שהם באו מקיבוץ מישראל. ליסה באה מאפריקה. אבל לפני שהגיעה לארץ, היא גרה באוסטרליה, בנג'מין מארצות הברית וצ'אד מבריטניה.

אני ושון, היינו היחידים בחבורה מגרמניה. אבל זה היה נחמד כי כל אחד סיפר קצת על המדינה שמימנה הוא בא ולי ולשון זה לקח שעות כי על כל דבר קטן שאלנו אחד את השני:

"אתה מכיר את זה? כן? באמת?? או כל כך יפה שם!"

וכל הזמן צחקנו, מיד הרגשתי טוב, הרגשתי שלאט לאט אני נקלטת במקום.

כשחזרנו לחדר, הטלפון צלצל, שון ענה,

"הלו?" אמר,

"מה???" צעק בשמחה,

"אן!! בואי!!!" צעק אלי ורצתי מתוך חדרי,

"מה?? מה קרה?"

"זה.. זה ביל!" אמר בחיוך והצביע על השפורפרת,

"וטום" נשמע קולו של טום מתוך השפורפרת,

"ביל וטום!"

טוב.. זהו להיום... היה פרק קצר? עם כן.. אני ממש ממש ממש מצטערת... אבל תגיבו.. ביי