הבה נתחילה
בכפתור נכון ביותר:
ועוד כמה נחמדים:
הממ.. זה מאוד נכון!!!!:
איזה חבל שזה מאוד נכון:
חח זה נחמד ביותר:
this is nice to:
נח נח.. אני כולה לכתוב בגרמנית במחשב ולעשות את הפרצוף הזה: O:
ככה: Ö
אוי.. הטמטום..
טוב.. עכשיו אני אתחיל לחפור במוח סתם כי אין לי מה לכתוב וצריך להעביר תזמן..:
קניתי עגיל חדש לאף והוא נראה כאילו זה נקודה וחיזוק.. נה הא הא נחמד
אממ.. היום היה לנו יום מגמות או כמו בשמו הדפוק ביותר:
"יום גוונים"
ורציתי לדבר על היצירתיות של המנהלות בבתי הספר המסכנים שלנו,
למה הן חושבות שיום גוונים זה יצירתי?
זה לא יצירתי! זה דפוק לגמרי! ואפשר פשוט לקרוא לזה, מגמות..
ועם אתן לא מכירות את המילה הזאת, פשוט על תגידו כלום.
כי יום גוונים זה מטומטם ביותר [בערך באוהת הרבה שאני מטומטמת.. כל כך הרבה!]
ככה בבצפר שלנו קוראים ליום מגמות..
בבצפר של אח שלי,
קוראים לזה:
"יום רכבת"
כשהוא אמר לי את זה אז לקח לי איזה חמש דקות להבין שבאמת יש דבר כזה...
כן.. אכן דבר עצוב ביותר.
אבל עוד יותר עצוב, שחברה שלי נורא נורא נורא חושבת את עצמה..
היא אומרת היום לאחד שהיה חבר שלה ב.. כיתה ד'??!!
שהוא היה החבר של הילדה הכי יפה בעולם..
[היא]
ו.. לא שאני יפה [אפילו לא קצת..] אבל.. היא לא יפה!
ובגלל שאני יודעת שאני מכוערת כמו תחת, אני בחיים לא אגיד לעצמי שאני יפה ובמיוחד לא לאחרים.
ואז היא כינתה את אותו הילד בכינוי המוזר ביותר ששמעתי בחיים:
"חנון סטיילסטי"
מתי שהיא אמרה לי את זה היה בא לי לחנוק אותה ולצרוח:
"מה זה לעזעזל חנון סטייליסטי?? מאיפה הפלצת את זה??" אבל החזקתי את עצמי בידיים.
הממ בואו נחמיא לבנות מהבצפר שאני חושבת שהם יפות..
דבר ראשון, כולן יפות יותר מימני זה מה שבטוח.. אבל יש כאלה שבמיוחד.. ועוד הערה קצרה, לא. אני לא לסבית.
הבה נראה..
טוב.. אין לי כוח לזה עכשיו.. קר לי!!!!
אז עזבו.. יאללה הנה ההמשך לסיפור:
"אממ.. תגיד לו שאני יוצאת ושנאי לא יכולה לדבר עכשיו" אמרתי בלחישה ומיד שון אמר את זה לביל ולטום. אחרי דקה הוא סגר את הטלפון. התיישבתי על הספה וחיבקתי את רגליי והבטתי ברצפה. שון התיישב לידי ושתק, אחרי כמה זמן של שתיקה בלי לעשות כלום, הוא חיבק אותי והנחתי את ראשי אליו.
לא דמיינתי איך הרגע הזה יכול היה להיות עם ביל או עם טום.. כי כבר לא הרגשתי את הצורך להיות איתם או לרצות אותם. אפילו שביל ביקש סליחה על שפגע בי, לא רציתי לראות אותו ולא לשמוע מימנו.
"בואי.. נלך לחדר אוכל.. יש ארוחת ערב" שאל שון וליטף את שיערי,
"ארוחת ערב ראשונה בפנימייה.. איך זה יהיה?" שאלתי בשקט,
"יהיה טוב.. אבל גם עם לא, אני אשמור אלייך" אמר שון וחייכתי אליו,
"תודה..." אמרתי והלכתי להתלבש.
אחרי שהתלבשתי וגם שון, יצאנו החוצה והלכנו באיטיות לחדר אוכל,
"יפה כאן" אמרתי והעברתי את ידי על עלים רכים של עץ ירוק שהיה לידינו,
"כן.. אבל בגרמניה יותר" אמר שון
"בגרמניה כל הזמן חורף.. וכשחם, כולם יוצאים החוצה וצפוף כאילו אתה בחדר של מטר על מטר עם עוד אלפיים אנשים" אמרתי ושון צחק.
הגענו לחדר האוכל. בניין ענקי ומכוער ביותר. לתוך האולם הגדול נכנסו עוד אנשים אבל אני לקחתי את הזמן. נשמתי עמוק, כאילו אני עומדת בפני הדבר הכי קשה בחיים שלי ונכנסתי.
"היי שון.. אן" חייך אלי בנג'מין ומיד הצרפה גם מאיה,
"היי.." עניתי וגם שון,
"אפשר לשבת איתכם?" שאלו בנג'מין ומאיה,
"בטח.. שבו" אמר שון בחיוך,
"אני אלך להביא לי לאכול" אמרתי וקמתי אבל מיד נעצרתי,
"אממ.. מאיפה לוקחים את האוכל?" שאלתי וכולם צחקו,
"מה?" שאלתי בחיוך,
"אני אבוא לעזור לך" אמר שון וקם לעברי והלכנו ביחד לעבר בופה.
היה שם.. משהו שדומה לפירה ולצ'יפס, מחית של.. בשר אני חושבת שהעזו לקרוא לה המבורגר ועוד כמה דברים דביקים ומגעילים שהגישו שם. אז לקחתי רק ירקות והתיישבתי.
"גם אני הייתי ככה בהתחלה.. אבל אחר כך, לומדים להתמודד" אמר שון והכניס צ'יפס לפה שלו,
בינתיים גם בנג'מין ומאיה לקחו לאכול וצ'אד גם הצטרף, העפתי כמה מבטים וחיוכים לעברו והתחלתי לאול את הירקות שלי.
"אז.. איך לך בינתיים בפנימיה?" שאל צ'אד,
"אממ.. עד עכשיו הכל בסדר.." אמרתי,
"על תדאגי.. המקום הזה הוא מהטובים בארץ" אמרה מאיה,
"כן אני יודעת.. בגלל זה בחרתי המקום הזה"
כולנו אכלנו בשקט ומידי פעם האחרים דיברו עם ילדים בפנימייה וצחקו, אני אכלתי בצד בשקט, מנסה לא למשוך יותר מידי צומת לב.
"תגידי אן, אממ.. יש איזה מסיבה גדולה בעוד שבוע בערך.." התחיל לומר צ'אד, מיד הבחנתי במבטים של בנג'מין ושון, מבטים מאיימים שהופנו לצ'אד,
"מה??" שאל צ'אד כלא מבין,
"כלום.." אמרו שניהם,
"אז.. אממ.. את רוצה לבוא איתי?" שאל צ'אד, שתקתי. לא ידעתי מה להגיד,
"על תבואי איתו!" אמר שון.
מצטערת שיצא קצר.. אני צריכה ללכת.. יאללה.. ביי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
