היי...!
עיצוב חדש!
אני מקווה שאהבתם אותו..
עם לא אז תגידו לי במה אני יכולה לשפר..
טוב, יומי עבר כרגיל,
בשמחה מהולה בדיכאון...
אותן הדעות על עצמי ועל האנשים שמסביבי,
אותם התקפי הדכאונות המטופשים שהדחקתי...
כמו תמיד.
לפני כמה ימים החלטתי שזה באמת הזמן להשתנות.
ואז המצאתי את המשפט הכי נכון שהמצאתי בכל החיים שלי:
אני מכירה את עצמי כבר יותר מידי זמן, הגיע הזמן לכיר מישהי אחרת.
זה יהיה שינוי דרסטי,
במראה ובהתנהגות,
אני יודעת שזה יהיה קשה, ורוב הסיכויים שאני אוותר בסוף,
אבל שווה לנסות.
וזה יקח הרבה זמן, אבל שווה להקריב את הזמן הזה בשביל משהו חשוב.
מצבי הרגשי גרוע מאוד, כמעט בכל יום אני נופלת ושוקעת בדיכאון.
זה פתאום קופץ ומשתלט, אפילו על דברים קטנים,
כשאני רואה שאנשים מתאהבים, אני מיד כועסת ונהיית בדיכאון.
כשמדברים איתי על קשר רומנטי, אני מיד נהיית בדיכאון.
על זה שאני לבד.
מכירים את הפרק הזה בבובספוג שסקוויד מגיע למין זמן כזה, לפני שהעולם נברא, ומכל כיוון כתוב:
לבד.
אצלי בראש כל היום יש:
לבד לבד לבד לבד לבד לבד לבד
מתי שיגיע המישהו הזה בשביל להגיד לי שאני לא לבד, אני אדע שיש מישהו נחמד. באמת נחמד. הכי נחמד בעולם.
אפילו עם הוא לא יאהב אותי, אפילו עם רק יתמוך בי, יגיד מילה טובה כשאני במצב אפרורי, זה יהיה הדבר הכי נפלא בעולם.
וכשהוא יגיע, אני אהיה מוכנה. מוכנה לכל מה שיכול לקרות.
ועד אז, אני אעשה כל שביכולתי כדי להיות בנאדם יותר טוב.
להרגיש יותר טוב ולהיראות יותר טוב.
היום חזרתי מטיפול בשיאצו, בסוף הטיפול, המטפלת אומרת לי להוציא קלף [טארות] והוצאתי, מה שהיה כתוב זה:
"הסיפור הישן נגמר"
מילה במילה.
מיד הרגשתי יותר טוב, יש לי משהו שידרבן אותי להמשיך הלאה.
כשיצאתי, הלכתי ברגל הביתה, זה היה איזה 5- 6 רחובות מהבית שלי ובעליה, אבל הדבר היחידי שהרגשתי היה שמחה.
בפעם הראשונה בשלוש השנים האחרונות, שמחה אמיתית.
רציתי לצחוק ולא הבנתי ממה..!
שמעתי מוזיקה ותוך 10 דקות הגעתי הביתה, לא התנשמתי, לא הייתי קרועה מעייפות, הייתי הכי שמחה בעולם.
וכל זה.. כל זה בגלל שאני החלטתי לעשות שינוי.
ועכשיו, בנימה טובה זו, הנה ההמשך לסיפור:
"אני לא מאמין.. אני באמת לא מאמין שעשית לי את זה!" אמר שון בהלם ויצא מהחדר, יצאתי מיד אחריו ותפסתי אותו,
"שון אני.. אני באמת לא יודעת מה להגיד" אמרתי מתנשמת,
"אני יודע מה להגיד. תעופי מדירה שלי" אמר בשקט, כל כך נפגעתי מהמשפט הזה!
הרכנתי את ראשי והתחלתי לבכות,
"לא.. על תבכי..." אמר בשקט שון וליטף את ראשי, אני יודעת שהוא אוהב אותי, ואני באמת לא הבנתי איך אני יכולה לשחק בו ככה,
"אני באמת מצטערת.. זה לא יקרה יותר"
"זה.. זה בסדר.." אמר וקירב אותי לחיבוק,
"אז.. מה אני עושה איתו עכשיו?" שאלתי בשקט,
א.." התחיל לומר זאק אבל שמענו את הדלת נפתחת בפרעות וראינו את ליסה הולכת לעבר החדרים,
"זאק!!!!!!!!!!!" שמענו צעקה חזקה, ואת הקפיצים של המיטה כמעט קורסים, הלכנו לחדר וראינו את ליסה מחבקת חזק את זאק,
"כמה התגעגעתי אלייך!!" אמרה ליסה בשמחה,
"חח.. ליסה את חונקת אותי" אמר זאק בחיוך וליסה הפסיקה לחבק אותו, היא הביטה בעיניו ולא הפסיקה לחייך,
"מה.. איך... איך??" שאלה בהתרגשות,
"מה איך?" שאל זאק,
"איך הגעת לכאן!"
"במטוס.. את יודעת, הולכים לשדה תעופה, עולים על מטוס.."
"אוו..!!!" אמרה וחיבקה אותו שוב,
"אתה בא לגור אצלי בדירה! שלא תחשוב אחרת אפילו לא לרגע!"
"או קיי.. אני אגור אצלך" אמר זאק וחייך, הוא הביט בי בחיוך וקם לעברו של שון,
"אני מצטער שהכרנו ככה, אני זאק."
"אני שון" אמר שון ולחץ את ידו של זאק,
"אני חבר של ליסה ו.. אממ.. משהו לא ברור של אן"
"אנחנו נדבר על זה אחר כך" אמרתי והרמתי גבה בתור רמז והוא חייך,
אחרי הכרות קטנה, הסתדרנו ויצאנו החוצה,
הכרתי את זאק לכולם ואחרי איזה שעה וחצי הלכנו אני והוא לאיזה גן שהיה בסביבה, התיישבנו אחד ליד השני והתחבקנו.
"אני כל כך אוהבת אותך" אמרתי ונישקתי אותו,
"גם אני אותך" אמר זאק ונישק אותי גם,
הבטתי בעיניו היפות וחייכתי, 'איזה מזל מעולה יש לי שמישהו כמוהו אוהב אותי' חשבתי לעצמי,
נשכבנו על הדשא שישבנו אליו והתנשקנו שוב ושוב,
"אז.. אתה נשאר כאן לתמיד?" שאלתי בציפייה,
"את רוצה שאני אשאר כאן לתמיד?"
"אני רוצה להיות איתך לתמיד.. לא אכפת לי איפה, העיקר שאני אהיה איתך, מספיק איבדתי אותך פעם אחת.. אני לא מתכוונת להרפות פעם שנייה"
"נהייה איפה שנרצה להיות.." אמרה בחיוך וצמיד את המצח שלו לשלי ונישק את אפי,
"התגעגעתי אלייך.." אמרתי,
"אני עדיין לא מבין למה עזבת" אמר זאק,
"כי נמאס לי מתופעת ביל."
"אז למה לא אמרת לו לעזוב אותך וזהו?"
"ניסיתי את זה כבר, זה לא עובד איתו.."
"מה זאת אומרת?"
"נפרדתי מימנו כבר פעם, אחרי איזה תקופה ארוכה שלא היינו ביחד, הוא חזר ואמר שהוא אוהב אותי, ואז שוב נפרדנו ואז שוב חזרנו.. ככה איזה ארבע או חמש פעמים.."
"אוי ואבוי..!"
"כן.. אז החלטתי לעשות לזה סוף."
"עשית החלטה נכונה.." אמר זאק ונישק אותי שוב.
אחרי איזה שעה שעתיים שאני וזאק היינו בגן,
חזרנו לדירה, שון היה שם וזאק הלך להתחיל להעביר את המזוודות שלו לליסה. הטלפון צלצל, שון היה שקוע בטלויזיה וזאק בחדר, ניגשתי לטלפון,
"הלו?" שאלתי,
"שלום אפשר את אן?" זה היה הקול.. של.. של ביל!
"אממ.. אן לא כאן מי מחפש אותה?"
"לא משנה כבר.. אני אראה אותה בעוד כמה זמן במילא.."
"מה?"
"להתראות. תודה" אמר וניתק. מיד ניגשתי לטלויזיה והעברתי תחנה,
"היי!" אמר שון,
"רק רגע" אמרתי בלחץ והעברתי לטי אר אל, בדיוק בזמן של החדשות.
"הגיעה אלינו ידיעה שהסולן והגיטריסט של טוקיו הוטל, ביל וטום קאוליץ, כרגע במטוס, לישראל."
זהו להיום..! [ישראל נהייתה מבוקשת [;]
יאללה... אני הלכתי...
ו..
התגיבו?????????
בבלוג זה
בכל הבלוגים
