היי..
טוב לפני שאני מתחילה לחפור על הבעיה שלי,
למה אתם לא מגיבים?? זה לא שלא נכנסים אנשים!!
אפילו לא תגובה אחת..!
אני יודעת שלא עדכנתי הרבה זמן אבל היה לי עומס..
עומס בלימודים, עומס בדכאונות עומס בהכל!
וממש התאמצתי!
ציפיתי לאיזה משהו..
אני יודעת שאני יוצאת נורא מטומטמת בכל פוסט....
והידיעה שילדים שמכירים אותי רואים את זה באמת מכבידה,
אבל אני ממשיכה לעשות פוסטים, אולי במינון קצת פחות גבוה מהפעמים הקודמות אבל אני עדיין מתאמצת!
אני כל פעם מנסה לחפש נקודה מספיק מותחת,
אני מנסה לחפש תמונות מעניינות ולא תמיד אני מוצאת...
אבל.. זה מוזר שגם כשאני כן מתאמצת בשביל מישהו,
הוא לא אומר כלום... לא במה אני יכולה להשתפר ולא מה אני צריכה להמשיך.
בכל מקרה, אתם יכולים להגיב? בבקשה??
אפילו עם זה סתם משהו קטן.. רק מילה אחת תספיק לי.
בכל מקרה, רציתי לספר משהו בתקווה שזה מעניין מישהו..
הלכתי ביום רביעי לפסיכיאטרית.. בעקבות הקטע הזה שהיועצת מצאה את הבלוג שלי...
אז הלכתי אליה ו"דיברתי" איתה..
הדיבורים שהיו שם זה, היא שואלת ואני עונה בכן, לא, לא יודעת ואולי.
בסוף היא הגיעה למסקנה "המפתיעה".
הבעיה הפסיכולוגית שלי היא שאני בדיכאון.
פשוט כל הזמן בדיכאון.
גם כשאני צוחקת ומחייכת, תמיד יש לי את ההרגשה הזאת שנוטשים אותי ושאני לבד.
אף אחד לא ממש מבין את התחושה הזאת...
ואף אחד לא יודע מה אני מרגישה, כששואלים אותי למה אני ככה או עם אני עצובה, אני מיד נאטמת. לא מוציאה מילה.. ועם כן, אז זה:"אני לא עצובה.. הכל בסדר"
וככה זה נשמר בתוכי. עם הייתי יכולה, הייתי צועקת את זה, שכולם ישמעו. כי אני כבר לא יכולה יותר לשמור את זה בפנים!
המקום היחידי שאני מרגישה לפרוק את הכל זה כשאני שומעת מוזיקה.
משום מה זה מכניס אותי לעולם אחר, רוב הפעמים הרבה יותר טוב מהעולם הזה.
אבל אז כשאני מרגישה יותר טוב, אני פוקחת את העיניים ומגלה את כל החרא שיש מולי.
גם עכשיו כשאני כותבת את זה, הדיכאון משתלט אלי ואני מיד בוכה.
עם מוזיקה ברקע, כדי שאולי האשליה של מקום טוב יותר תתחיל לפעול.
הרבה פעמים חשבתי על זה שאני רוצה לעזוב.. לעזוב את הארץ, את הנופים שאני מכירה, את האנשים, רק אני. לבד.
עם המוזיקה שלי, בלי ההערות של המשפחה שלי לגבי איך שאני נראית ומתנהגת.
רק עם הדברים שאני אוהבת.
עוד לא חשבתי על מקום טוב מספיק בשביל להתבודד...
אולי.. אולי ביוון... לא.
כי ביוון יש שמש והולכים לים וצריך ללבוד בגד ים..
אני מכוערת מדי בשביל זה.
אני צריכה מקום קר. שלא יוצאים בו מהבית מרוב קור.
נראה לי גרמניה.. גם מקום יפה, שקט וגם קר.
ואף אחד מהמשפחה שלי במילא לא רוצה להיות שם אז אני אטוס לבד.
אני אמצא לי מקום טוב לגור בו.. אולי מעון..
מעון שבו יתנו לי מפתח לחדר משלי, ויתנו לי את האפשרות להישאר בחדר תמיד. בלי לצאת החוצה.
ככה אף אחד לא יצטרך לראות אותי.. ואני לא אצטרך לראות אף אחד,
רק אני, האמ פי 4, וחיבור לטעינה.
זה ישמע מוזר, אבל זה מספיק לי.
עצוב לי שאין לי מישהו שיחבק אותי מתי שקשה לי.
ועצוב לי מזה שאני לא יכולה להיות יותר יפה.
כי עם כן, עם כן מצבי היה הרבה יותר טוב.
לאט לאט אני מגלה שהמון אנשים שאני מכירה הם צבועים...
בן אחד שאני מכירה, מקלל אותי מאחורי הגב שלי.
כשזה נודע לי,
הוא אמר שזאת גם חברה שלי שמעורבת בעניין.
ואז באמת נהייתי מדוכאת לגמרי,
סיפרתי לה דברים שלא סיפרתי לאף אחד, והיא ידעה שאני מדוכאת עוד לפני ההורים שלי.
אז דיברתי איתה, והיא אמרה שאין לה קשר לזה חוץ מזה שהבן הזה אמר לה את זה בתור.. בדיחה כמובן, בדיחה על חשבוני.
כל החיים שלי מלאים בבדיחות כאלה..
כבר בתקופת הגן כל מי שהכרתי צחק אלי.
שמנה, דובה, בטטה, פילה... את כל זה ספגתי, מכה אחרי מכה,
בלי להוציא מילה מהפה.
בשלב מאוחר יותר [כיתות, ה' וו'],
התחילו לירוק עלי בהסעות.
עברו לידי וירקו עלי.
אחר כך זה התפתח לבעיטות וסטירות שגם אותן ספגתי.
כמעט בכל יום התמודדתי עם העובדה שאף אחד לא רוצה להיות איתי,
ילדים התחבאו מימני כשראו שאני באה לכיוונם כדי שלא יראו אותם איתי.
מה שעבר לי בראש היה רק המשפט:"הם צודקים".
הם צודקים כי מה אני בדיוק שווה חוץ מיריקה ובעיטה?
ומי ירצה להיות ליד מישהי כמוני?
אף אחד.
עכשיו זה בדיוק אותו הדבר, אף אחד לא באמת רוצה להיות לידי.
אז אין מישהו שיגיד לי, אני כאן. אני לא אעזוב אותך.
כי אף אחד לא רוצה בכלל לדבר איתי.
ומי שכן, מתגלה כשקרן.
אז החברה שלי לא אמרה אלי כלום, אבל זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה.
ועד אז, אני לבד.
שוקעת בדיכאון ובחרא שלי יום יום, בלי שאף אחד ידע.
יש הרבה אנשים שיש להם הרבה יותר סיבות להיות בדיכאון, אבל הם אופטימיים. אני לא כזאת.
אני בכל יום חושבת כמה שרע לי, כמה שאני לבד.
אל זה שגם כשהיה לי חבר, הוא לא אמר לי פעם אחת:"אני אוהב אותך".
לא היה לצידי כשהייתי במצבים קשים.
אז היום אני נשארת בבית. שוב פעם לבד.
הייתי אמורה לצאת אבל זה התבטל.
זה כל מה שרציתי להגיד, בתקווה שכאן תהיה איזה תגובה.
ועם לא.. עם לא, אז אני אמשיך כרגיל.
אטבע הדיכאון שוב ושוב בלי הפסקה.
זהו. ביי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
