יום כיפור הגיע... וזה משום מה מרגיש שונה מתמיד. אולי בגלל הצבא.
כבר מזמן הפסקתי עם "אם מתישהו פגעתי בך אז סליחה" כי זה טיפשי, צבוע ודי סתמי.
בגלל שהפסקתי עם המנהג הזה, לפני יום כיפור אני חושבת אם יש אנשים שבאמת מגיעה להם סליחה ממני. שנה שעברה היה אחד כזה, והשנה... האמת שאין ממש.. ובאופן די מוזר, האדם היחיד שאני רוצה לבקש ממנו סליחה הוא עצמי.
זה התחיל מזה שמתישהו המשפט "לכעוס עלי הרבה אבל בסוף לסלוח" מהשיר "מבול" של קרן פלס התנגן לי בראש. אני יודעת שזה נשמע קצת מוזר ולא ברור, בעיקר כי קשה לי לתרגם את זה למילים אבל.. על כמה מה שעשיתי לעצמי, על המחשבות הרעות, על ההרס העצמי, על... כל מה שכעסתי בגללו על עצמי, אני צריכה לסלוח.
כי אולי ככה זה יגרום לי לא לחזור על זה.
ובאופן יוצא דופן, דווקא אני חושבת שמגיעה לי התנצלות מכמה אנשים.
אף פעם לא הגעתי למצב שביום כיפור אני אומרת "לדעתי הם צריכים לבקש ממני סליחה", אבל השנה... היה שונה.
האם אפשר לסלוח על דבר כמעט בלתי נסלח? האם יש אנשים שלא מגיעה להם סליחה?
האם אפילו שאני רוצה, ולא ברור אם כן, יכול להיות שאני בחיים לא אהיה מסוגלת לסלוח...?
האם זה שקשה לי לסלוח, או שאני אפילו לא בטוחה שאני צריכה ורוצה, עושה אותי לאדם פחות טוב?
אני מגדירה את עצמי כבנאדם שלא שומר טינה. ואני סלחתי להרבה אנשים על הרבה דברים.. אבל מה אם זה גדול מידי?
סתם נקודות למחשבה. תמיד מציגים סליחה כדבר כל כך .. טהור. אני תוהה אם צריך לסלוח בכל מחיר ואם זה תמיד הדבר הנכון לעשות... אם זה לא פשוט עושה אותך שוב חשוף לפגיעה ממי שכבר פגע בך.
ואם כבר דיברנו על "אם פגעתי בך אז סליחה" .. לדעתי אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מספיק קשובים לאנשים סביבנו, או מספיק כנים כלפיהם, תלוי באיזה צד אתם, כדי לא להגיע למצב שזה נשאר. כמובן שיש מקרים לכאן ולכאן אבל.. העולם היה טוב יותר אם לא היינו שומרים דברים בבטן
אני אפילו לא יודעת אם לא עשיתי טעות שאני לא אמרתי כלום אז, בויתור.
עושה קצת חשבון נפש
צום קל
מנורקה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
penguin woman