אתמול הייתי אצל חברה טובה, ראינו סרט עם כמה אנשים
כשרק באתי להיכנס, הכלב שלה התחיל לבוא לדלת ולנבוח. טרקתי את הדלת.
ניסו להרחיק אותו ממני כשנכנסתי, ומסתבר שכל המשפחה שלה התברכה באותו חוסר הבנה
אמרו לי כמה הוא קטן, ולא מזיק, ומסכן שהוא בחוץ, ואפילו קצת צחקו על חשבוני
בסוף, במצב של כמעט חוסר ברירה ואונים, הסכמתי שהוא ייכנס. ישבתי מקופלת על ספה
רק אל תתקרב. רק אל תיגע בי. רק אל תנבח.
בסופו של דבר הוא התמקם רחוק ממני, לא נגע בי ולא נבח.
פוביה או פחד מכלבים הוא אחד הדברים שאנשים מתקשים להבין
דווקא כי כלב הוא חיה כל כך אהובה בקרב המון אנשים
ממש עוד בן משפחה.
אצל אנשים מסוימים זה כיאלו תפחד פחד מוות מאח שלהם
אז לא מבינים.
ראיתי באופן מוזר שזה קורה בעיקר אצל אנשים מבוגרים, מעל גיל מסוים
אני סימנתי את הגיל הזה כ19-20 ככה.
אולי אני טועה כן? אבל אצל רוב המבוגרים שראיתי אין שום הבנה לפוביות
אם זה כלבים, תאונות דרכים (כל מבוגר חוץ מאמא של איתמר ביטל אותי כשאמרתי לו על זה)
זו הסיבה שאני מסתירה בעקשנות את הפוביה שלי מהמשפחה
למזלי רק לדוד שלי יש כלב, ואני רגילה אליו והוא די זקן
אז אני פשוט נגעלת בשקט.
(הסבר- כלבים שאני מרגישה שפחות מזיקים או שאני רגילה אליהם אני רק נגעלת מהמגע.)
בת דודה שלי הקטנה (בכיתה ט) לעומת זאת, פוחדת בגלוי. כל המשפחה צחוקת עליה, כולם, בלי רחמים
הלב שלי יוצא אליה בכל פעם כזאת, ואני כל כך רוצה להגיד לה מתישהו שכן, גם אני.
אבל זה שאני יכולה להבין את חוסר ההבנה לא אומר שאני משלימה אותה
היא מכעיסה אותי מאוד.
אתם חושבים שזה נעים? אתה חושבים שזה כיף?
שזה נחמד שאני הולכת ברחוב ומידי פעם נתקפת חרדה קטנטנה, כי כלב עובר לידי?
שאני דופקת צרחה כשאני שומעת נביחה, ומסתבר שזה כלב פצפון?
שכשאני באה לבתים חדשים וישנים, אני צריכה להסביר כל פעם מחדש שכן, אני פוחדת
פחד שמזוהה בעיקר עם ילדים קטנים
פחד שכל כך הרבה לא מבינים
מישהו אחד , שגם הוא פוחד מכלבים, אמר לי שהוא למד לבכות בפנים
ואני שואלת את עצמי , למה אני צריכה ללמוד לבכות מבפנים?
למה אסור לי להראות חולשה, למה אנשים לא יכולים פשוט להשלים עם הפוביה הזאת?
פשוט לשים את הכלב בחדר אחר לכמה זמן, כדי שאני לא אהיה בחרדה
או פשוט לדאוג שלא יתקרב אלי איכשהו
אני כן מנסה להתגבר, וכן מנסה להיפתר מזה. כי כמו שאמרתי- זה לא דבר נוח או כיף
וכן, ליטפתי כלב שבוע שעבר, כי הוא הפחיד אותי משמעותית פחות מכלבים אחרים
(לא נובח, לא משתולל או נדבק, כמעט בלי פרווה)
כל זה במטרה לצאת מזה
אבל עד שהמצב יהיה טוב יותר, נמאס לי להתבייש בזה, כיאלו אני עושה משהו לא בסדר
כיאלו אני אשמה שאני פוחדת
"אנשים אוהבים אותך בלתי מנוצח, הם לא אוהבים אותך שפוף"
אני לא מבינה למה כל החברים שלי יכולים לגלות הבנה, ואנשים אחרים לא.
למה הם יכולים לכבד את זה שאני פוחדת, ואנשים אחרים לא.
למה אני צריכה להסתתר ולהרגיש לא בנוח (לא בנוח זה מילה כל כך קטנה במקרה הזה. זה להיות כל הזמן בהיכון למקרה שהוא יתקרב, או ייגע, או משהו כזה)
באמת שאין לי תשובה
אני זוכרת, שלא מזמן הכלב של טל קפץ לי על הברכיים וכמעט התחלתי לבכות מרוב פניקה כי הוא פשוט לא עזב אותי
יבגני שהיה לידי אמר לי "תסבירי לי ממה את מפחדת בדיוק, אני לא מבין"
וזה לא הגיוני. וזה לא משהו שיכול להיות מוסבר.
אם אין לך פוביה כלשהי, לעולם לא תבין את זה.
שיהיה ברור שאין לי בעיה עם כלבים בכלל, רק שלא יתקרבו אלי או יגעו בי.
העיקר לא לפחד כלל.
הרבה פעמים המשפט הזה נותן לי כוח וגורם לי לחייך
היום אני מסתכלת עליו קצת אחרת. העיקר לא לפחד, העיקר לא להראות חולשה
העיקר לא להיות שפוף.
אז לי זה לא מתאים.
מנורקה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
penguin woman