דווקא עבר עלי סופ"ש ממש טוב, והשבוע שאחריו גם התחיל נפלא
ביום חמישי עשינו עם כמה חברים, ארוחה אצל אשי- שירלי בישלה אוכל טעים להפליא (ונטול גלוטן^^) , היה כיף מצחיק מהנה ובעיקר טעים:) אחרי הארוחה ראינו כמה סרטונים , ואז שמנו סרט, ונרדמתי בסצנה הראשונה.
ביום שישי הייתה את ה-מסיבה בחצץ. השתכרתי (הכי הרבה שהשתכרתי אי פעם), רקדתי המון, הכרתי אנשים חדשים והיה פשוט מעולה!
בשבת קמתי לצד הבייבי שלי, שזה כבר התחלה טוב ליום. ובערב יצאתי למקס ברנר עם גלעד פלאפי ומנו. היה משוגע כמו שרק איתם יכול להיות, ואחר כך אפילו שיחקנו טאקי XD ("ינננןןן! דבוש! השטן!")
בראשון, למרות שבבוקר היו טיפולים לא נעימים, היה אימון מוצלח וכייפי (ואפילו מיסטר איקי לא היה כזה איקי) ואחר כך משחק טוויסטר סוער ומשעשע בטירוף אצל קריסטל.
בשני איתמר המתוק שלי הסכים לבוא איתי לשופינג בת"א כי כל שאר החברות הנקבות שלי (מי שמכיר אותי יודע שהן לא רבות) היו בבגרות/עסוקות. והוא ידע שזה חשוב לי. איפה עוד תמצאו חבר כזה:)
אז כמובן שהיה נפלא, ואלכנו ב"דאקס" שיש שם פסטה נהדרת בלי גלוטן.
אבל ביום שלישי... היה די יאק בערב
כי נמאס לי, פשוט נמאס לי לצאת מסתוכלת מכל ארוחה משפחתית שאני נמצאת בה
אני עומדת רעבה מול שולחן עמוס , ונשארת רעבה.
חוץ מדבר אחד שהבאתי לעצמי מהבית, ועוד משהו וחצי שסבתא שלי הכינה בשבילי (שתאמינו לי שזה די מאוד קצת) לא יכולתי לאכול *שום דבר*. דודים שלי היקרים שכחו אולי שיש מישהי שלא יכולה לאכול בצק. אבל פפף, זה לא כזה נורא נכון?
כמו שאמרתי לאיתמר שהתפרקתי מדמעות אצלו באוטו, זה לא העניין של הרעב. זה החוסר התחשבות
כל אחד שאני מכירה שיש לו קרוב משפחה צליאקי, אומר איך שאותו קרוב בא, מכינים לו ככה וככה כדי שיהיה לו מה לאכול.
אצלי זה לא ככה. אצלי זה ארוחה אחרי ארוחה, אני צריכה להביא לעצמי אוכל מהבית, לשבוע מאורז או סלט שהשולחן מפוצץ באוכל. זה אפילו קרה בארוחה אחת אצלנו, כי מה לעשות, להרשים אורחים יותר חשוב.
וזה לא שזה כזה קשה, או מסובך. אם כל כך הרבה משפחות עושות את זה, אז למה לא שלי?
למה אם אמא שלי מביאה 3 מגשים לשם, היא לא יכולה להכין משהו אחד שאני כן יכולה לאכול?
זה הגיוני שאחרי ארוחה משפחתית אני אלך למסעדה? שהמשפחה של איתמר מתחשבת בי יותר מהמשפחה שלי?
יכול להיות שזה נשמע קוטרי, באמת. אבל זה מצב כל כך... מדכא.
כל כך כעסתי על המשפחה שלי, על המחלה הארורה הזאת , שמגבילה אותי כל כך. ישבתי שם וחיכיתי רק שאיתמר יבוא ויקח אותי. אני לא יכולה להסביר אפילו למה זה כל כך פגע בי, ההתנהגות שלהם, אבל זה ממש פגע.
אחר כך הלכנו להיפגש עם אנשים בראשון, ואחרי דם יזע ודמעות הלכנו 6 אנשים לאכול ב"מוזס". כשבבטן שלי הייתה מנה ענקית של המבורגר וצ'יפס הייתי רגועה הרבה יותר. אני שמחה שיש לי חברים נפלאים כאלה, שסבלו אותי גם שהייתי ממורמרת כל כך.
היום הייתה לי שיחה עם אמא שלי על "מה עושים". היא כמובן המציאה תירוצים כיאלו כל העניין היה חד פעמי, אבל אני אנסה לגרום לשינוי בארוחה משפחתית הבאה, או שאני פשוט אזמין סושי מול הפנים שלהם.
מצטערת ששני הפוסטים האחרונים היו פוסטי תלונה, די טוב לי עכשו, פשוט רציתי לשחרר קיטור.
מנורקה:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
penguin woman