מתי התחלתי לוותר?
כשויתרתי על ה"חברה" הראשונה, ממש ויתרתי במודע, זה היה אחרי ריב שני כמעט ברציפות, שהגורם אליו שונה מהנושא שעליו רבנו. באותו הלילה הבנתי שאני והבחורה באות מ2 מקומות שונים, 2 השקפות עולם שונות.
אולי המשכנו בחברות הזאת, שחוגגת כבר 6 שנים, מתוך מהרגל. ואולי פעם ידעו לגשר על הפערים (או שאני ידעתי לשתוק ולנסות להבין) אבל עכשו... או ששכחנו איך או שהבנו שזה כבר לא שווה את זה.
כי כששואלים אותי "למה ?" ואני עונה "לא יודעת.. הרגל, נוחות..." , כשאני יודעת שגבר שהיא מדברת איתו חודשיים יותר חשוב לה ממני, והיא מוכיחה את זה בבקשה שלה שהובילה לריב השני... אז , אני חושבת ששם, פעם ראשונה אי פעם, הבנתי שאני במודע הולכת לוותר על חברה. לא בכעס, לא בשנאה, פשוט הפסקתי להלחם מולה. מבחינתי אין לי שום בעיה איתה, יש לה את החסרונות שלה, והיא מאוד שונה ממני באיך שהיא רואה את הכל, ואני אפילו לא כועסת עליה יותר. אני פשוט ויתרתי עליה.
והויתור השני בא מיד אחרי. לא היה ריב, ואנחנו עדין מדברות ואפילו מתראות קצת שיוצא. אבל לא ביזומה של אף אחת מאיתנו.
כולם תמיד חשבו שאנחנו חברות נורא טובות, ושנים גם אנחנו ניסנו להעמיד פנים שזה ככה. בתוכי הרגשתי שהיא מתחרה בי, שהיא תמיד מנסה להיות יותר טובה ממני, שאנחנו שתינו צרות עין להצלחות אחת של השנייה. אולי זה היה בגלל המעמד שלנו, אולי בגלל הנסיבות... אבל דווקא בגלל שני הדברים האלה גם נשארנו חברות. זה היה קשר מסובך של אהבה(גלויה)-שנאה(חבויה) . טוב אולי לא שנאה...חוסר אהבה, אבל עדין.
ועכשו כשידעתי שהדרכים נפרדות, בשקט פרמתי את הקשר. ואני יודעת שהיא עושה אותו דבר.
הויתור השלישי בא די בבום. כן, כולם אמרו שהיא כזאת, ובגלל זה גם כולם לא אוהבים אותה, אבל אני מכירה את עצמי ועד שאני לא נכווית לבד אני לא מתרחקת מאנשים שכן נראים נחמדים בהתחלה. אבל אחרי התנהגות כזאת מצידה, ידעתי שאין לאן להמשיך.
בלעתי את האגו, אמרתי לה "סליחה" אפילו שלדעתי לא עשיתי שום דבר לא בסדר (הגעתי למסקנה שאם מישהו צועק עלי כנראה יש לו סיבה. מפגרת, ילדותית, לא מוצדקת, לא קשורה אלי.. אבל יש לו.) רק כדי שעל פני השטח לא יהיו בעיות , כי בכל זאת נתראה. והמשכתי בחיי בשלווה.
הויתורים האלו היו קלים. איכשהו הגעתי למסקנה שלא, אני לא צריכה להיות בקשר עם מישהו שלא עושה לי טוב. כמו שחבר טוב אמר לי- אני לא שונא אף אחד, כי אם מישהו עושה לי רע אני פשוט מתרחק ממנו.
אבל הויתור הרביעי? אני לא רוצה לוותר. אני פוחדת שזה נעשה לי קל מידי.
שאני משחררת בלי הבחנה.
כן, עיצבנת אותי. וכן, תקוע לי בגרון שהידידות הזאת ממש מרגישה חד צדדית כבר מההתחלה בערך.
בהתחלה היה לי תירוץ בשבילך ובשבילי אבל עכשו- אין .והמצב... אותו מצב.
ניסיתי לעשות החייאה, לדבר, להיפגש.. ועדין זה מרגיש חד צדדי . מתי בפעם האחרונה אתה הצעת לי להיפגש? מתי אתה פתחת שיחה?
היו ימים שאמרתי לעצמי שאם אני עד כדי כך לא מעניינת אותך,כמו שאני מרגישה לעיתים יותר מידי קרובות,למה אתה טורח בכלל לענות לי. (וזה פעם ראשונה שאני אומרת את זה בקול למישהו חוץ משיילי)
ברור שאני יכולה לזרוק אותך לרשימת "נדבר כשייצא" אבל.. לודעת. חבל לי.
אני יודעת שכשדיברתי עם אנשים שהרגשתי שויתרו עלי, דברים נהיו פי 100 יותר טובים. אבל פה אני באמת בהרגשה שאין טעם. אני לא יכולה להכריח אותך להיות ידיד שלי.
אומנם יש לנו אותו ראש וחשבתי שנסתדר מעולה. אבל.. משהו פתאום מרגיש לי מאוד מר. ואם מסתבר שאני תמיד מעצבנת אותך בקטנה, אז אולי אין בכלל טעם.
ועצוב לי לחושב שאתה בטח אפילו לא תשים לב.
אני והצליאק חוגגים שנה יחד.
נהיית חלק ממני. חלק שכואב, מאכזב, מרגיז, מחשל, מחזק, מגבש ... אולי אפילו קצת למדתי לאהוב אותך, ולצחוק עליך. נהיית חלק ממני.
העמדת אותי במחשולים לא פשוטים. אני, ששונאת הגבלות, שאוהבת חופש.. צריכה פתאום להגביל את עצמי בדבר הכי ברור מאליו- אוכל. אבל אני חייבת לציין שעד היום , חוץ מפעמיים במודע ובתכנון- לא התפתיתי .
הרבה אנשים שאלו אותי איך לעזאזל חיים עם זה, ושאני באמת חושבת על זה לפעמים, מתרגמת למילים את מה שאני עושה, אני נשבעת שאני לא מבינה בעצמי.אני חושבת שמי בתוך זה לא מבין בכלל את כל הפיתויים והדברים שמוותרים עליהם .
אבל התרגלתי, והבנתי שזה אומנם מבאס , ולא מעט נשארתי רעבה ומתסוכלת בנסיבות שונות, אבל למדתי לראות את הצדדים הטובים בזה: אני בריאה יותר, יש לי הטבות בצבא (טירונות מתנדבים- אבל המפקדת.. XD) והרבה חברים מגלים תמיכה והתחשבות בי (משפחה המורחבת קצת פחות -חוץ מסבתא שלי- ואפילו הקרובה לעיתים מאכזבת בזה). ועד שאני אוכלת גלוטן- אני האדם המאושר ביותר עלי אדמות.
כל ההתמודדות סביב זה בעיקר חיזק אותי, פיתח אצלי הומור עצמי וחישל אותי. אז אולי זה לטובה:)
אז מזל טוב לנו, ומי ייתן ששנה הבאה תהיה קלה יותר:)
"כזאת אני, חולפת רגע חושפת ושנייה אחר כך
שוב נשטפת אל השגרה הזמן נהיה קצר
אז אני חוטפת כמה שרק אפשר וטוב לי.
כזאת אני, עוצרת רגע נשברת ושנייה אחר כך
משחררת כבר לא הייתה לי הגנה והנה מסתמן בי כוח
לכעוס עלי הרבה אבל בסוף לסלוח.
לא בסכינים ולא באגרוף המסתובב,
שלפו עלי מילים, לימדו אותי מה זה באמת כאב,
עכשיו שקט, עכשיו התאחה הלב וטוב לי.
מישהו אמר כל השירים אותו דבר
סוגדים לאהבה ולא מדברים על כל השאר
והנה מסתמן בי כוח,
שורה אחת ריקה, סיכוי נוסף לבטוח
גם השקיעה רק נחה ותשוב לזרוח.
כשירד מבול על הרחוב
אני אהיה לי גג לשמור אותי קרוב
בחורף מתרחב ברחובות צרים
אני אהיה לי אש מאנשים קרים.
הרבה מילים אמרתי אבל התכוונתי למעט
נראה שאהבה אוהבת לחנוק אותי בבת אחת
אני בחופש יש לי אותי לאט וטוב לי.
וילדות חולפת ומלטפת את הראש
ממציאות שחושפת ציפורנים לתלוש
והנה מסתמן בי כוח
לזכור אותך הרבה, אבל בסוף לשכוח
כי לא בך החום אליו אשוב לברוח.
כשירד מבול על הרחוב
אני אהיה לי גג לשמור אותי קרוב
בחורף מתרחב ברחובות צרים
אני אהיה לי אש מאנשים קרים.
שמקפיאים עמוק וכמה הם שקופים
אשמור עלי ממבטים טורפים
מכל פינה חדה מכל חיוך סתמי
אני אהיה לי בית לעצמי.
מלחש הקנאה מיום כבד, רודף שינה
ממלחמות קהות שמקפיאות לי את הלב
שהתקשה מרוב שהוא אוהב.
מדוחק הכבישים, מבני אדם טיפשים
שכבה אחר שכבה לכאוב ולפרק
אני אהיה לי שיר מפחד משתק.
כזאת אני, חולפת רגע חושפת ושנייה אחר כך
שוב נשטפת אל השגרה הזמן נהיה קצר
אז אני חוטפת כמה שרק אפשר
וטוב לי. "
(קרן פלס- מבול).
השיר הרגיש לי מתאים ל2 הנושאים שדיברתי עליהם.
אבל באמת-באמת שטוב לי. כי אחרי כל זה, אני נמצאת באמת עם מי שעושה לי טוב
ואחרי לילות מטורפים וכייפים להפליא. הופעות, סרטים, ולפעמים סתם דיבורים אל תוך הלילה
עם המון אהבה וחופש נפלא
אני באמת יכולה לומר שאני שמחה:)
מנורקה
צליאקית גאה^.^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
penguin woman