שיר הייתה מסוג המ"כיות שמפנטזים עליהן. מהמפקדות שהטירונים אוהבים לדבר על "מה הייתי עושה לה", להשוויץ, להודיע שעד סוף הטירונות הם מזיינים אותה ויהי מה. שיר הייתה מהמפקדות הרעות, שלא דופקות חשבון, שמסוגלות להשתיק חבורה של חיילים קולניים במבט אחד מקפיא, שדופקות עונשים על ימין ועל שמאל בלי לחשוב פעמיים. בגובה ממוצע, עם חזה שופע מספיק כדי שיבחינו בו גם במדים ותחת שהגזרה הנמוכה יותר ממחמיאה לו, היא הייתה כוסית בצורה שהטריפה את כל הפקודים שלה. פניה הקרינו עוצמה, אך בו זמנית גם נשיות. היא פשוט נטפה ממיניות, והרוע שלה רק העצים את זה. חיילים מפוחדים היו מחכים ערים אחרי כיבוי אורות, עד שחשבו שכולם מלבדם נרדמו, ואז מאוננים עליה, מדמיינים את השדיים הגדולים והחשופים שלה, את הזין בתוך הפה שלה, את הכוס הרטוב שלה רוכב עליהם.

שיר ידעה את זה. היא הרגישה את המבטים שלהם, שמעה את הדיבורים עליה, וזה רק הדליק אותה. לא היה דבר בעולם שחרמן אותה יותר ממסדר של בנים שהזקפה בולטת ממכנסיהם, מתים לזיין אותה אבל לא יכולים לעשות דבר. ההתעללות בגברים האלה שנכפה עליהם לסור למרותה, לתת להם עונשים מופרזים על כל שטות, גרמה לה עונג מיוחד. ככל שהבחור היה יפה וחסון יותר, ככל שהוא היה חם עליה יותר, כך נהנתה יותר לענות אותו. שיר הייתה טיזרית אכזרית בצורה יוצאת דופן.

לפעמים, כאשר היא נעשתה כל כך חרמנית עד שדאגה שהבנים כבר יבחינו ברטיבות שבתחתוניה, כאשר כבר הרגישה שזה מעבר ליכולתה להתאפק, הייתה שיר מודיעה לחברותיה המפקדות שהיא לא מרגישה טוב, הולכת למגורים ומביאה ביד בתאווה, עד שגמרה. שיר ידעה לענג את עצמה. אם המחזור של הטירונים היה סקסי באורח חריג, היא אפילו הייתה מסוגלת לעשות את זה כמה פעמים ביום. כששיר הייתה חרמנית, דבר לא היה יכול למנוע ממנה סיפוק.

דן היה משהו חריג. הטירון הצעיר היה פשוט חצוף, ושום עונש שהטילה עליו לא גרם לו לפחד ממנה או לפתח משמעת. להיפך. נדמה היה שדן נהנה להיענש. כל עונש ששיר נתנה לו התקבל אצלו בחיוך מזוגג, כל עונש רק הבליט את הריגוש שהתפתח במכנסיו. הוא ריצה כל עונש עד הסוף, ולמרות זאת המשיך להתחצף. ואוהו, כמה ששיר נהנתה להעניש אותו. כמה שהיא נהנתה מלראות אותו עושה שכיבות סמיכה, את הידיים השריריות שלו מתאמצות, את התחת היפה שלו עולה ויורד. היא הייתה מדמיינת את עצמה מתחתיו, את הזין שלו חודר לתוכה... השבוע הראשון של דן בבט"ר היה השבוע עם הכי הרבה "מנוחות מחלה" בכל הקריירה הצבאית שלה. היא כל כך נהנתה מזה עד שבשלב מסויים התחילה להעניש אותו בלי סיבה, סתם כי היא רצתה לראות את הגוף המופלא שלו בפעולה, זז לפקודתה, עושה כל מה שהיא אומרת ובדיוק מה שהיא אומרת. לבסוף החרמנות שלה כבר הייתה כה גדולה עד שגם העינוג העצמי לא הצליח לספק אותה. לא, היא צריכה יותר מזה.

"מימייה ריקה? ככה? אני רואה שלא הספיק לך מעונשים", היא אמרה כשבדקה אותו לפני עלייה לשמירה. "אני מבינה. טוב, כנראה שלא הייתי מספיק קשה איתך. אתה נשאר פה לשבת" החיילים האחרים היו מזועזעים. זה לא פייר, הם מלמלו, אבל לא העזו למחות בקול, מפחדים שיענשו גם הם. שיר חייכה לעצמה בהנאה. היא רק חיפשה את ההזדמנות לתת את העונש הזה, ודן, כצפוי, סיפק אותה. הוא נראה הרוס. תחושת עונג של ניצחון התפשטה בגופה. יופי. סוף סוף הצלחתי לשבור אותו. היא העלתה את השומרים לעמדות ומיהרה לחדר לעוד שעה של אוננות.

ביום שישי היא לא חזרה הביתה. הודיעה להורים שהקפיצו את המחלקה שלה לשבת. זה, כמובן, היה שקר. לחברותיה המפקדות היא אמרה שהבית שלה בשיפוצים ושיותר נוח לה להישאר בבסיס. גם זה היה שקר. היא נשארה לבד במגורים, לפי התוכנית, וחיכתה לשבת בבוקר.

ב-8:00 בבוקר הכיתה שישנה באוהל אליו הצמידו את דן עלתה לשמור. כלומר, עכשיו הוא נשאר לבדו באוהל. ודאי ישן. שיר לבשה את המדים, נעלה נעליים גבוהות, דיגמה את עצמה מכף רגל ועד ראש והלכה לפלוגה בה היה. הוא נמנם, בחזה חשוף, לגופו רק תחתוני בוקסר. כששיר הסיטה את פלג האוהל כדי להיכנס, הוא התעורר.

"המפקדת!" הוא נראה מבולבל, "מה... מה את עושה פה? חשבתי שחזרת עם כולם הביתה"

"תהיה בשקט. תמיד יש לך משהו אידיוטי לומר. אתה מדהים אותי כל פעם מחדש"

דן שתק. בתחתוני הבוקסר שלו התרומם אוהל קטן. שיר התקרבה למיטה, ופקדה: "תוריד את התחתונים".

הוא בהה בה בבלבול.

"לא שמעת מה אמרתי? או שאתה רוצה עוד ריתוק?"

הוא הוריד אותם. נשימתה של שיר נעתקה. הוא היה אפילו גדול משדמיינה, מתנוסס מולה בפאר. היא חשבה שהיא תתעלף מחרמנות.

"מצויין," היא אמרה, מורידה נעליים, פושטת את מדיה ונשארת רק בחזייה ותחתונים, "מצויין..." היא רכנה לזין הקשה, והחלה למצוץ אותו בתאבה. אחח, כמה שהיא פינטזה על הזין הזה, כמה שהיא רצתה אותו, היא ליקקה את הכיפה ושאבה את האיבר, אל עומק גרונה, מלטפת את הביצים, מוציאה אותו מפיה ומשפשפת. דן נאנח בעונג. "המפקדת..." הוא לחש בהנאה, "שתוק", היא פקדה בסמכותיות, והתרוממה, עולה על המיטה, עומדת על ברכיה, רגליו בין רגליה. "קום. פתח את החזייה" דן התרומם. ביד אחת הוא פתח את החזייה, את השנייה הוא תחב לתחתוניה הספוגים, מלטף את דגדגנה התפוח, מעסה אותו, משפשף בעדינות, נוגע בכל צדדיו. היא רעדה. הוא היה טוב בזה. בינתיים שדיה הגדולים והחיוורים כבר היו גלויים, והוא נישק אותם, מלקק את הפטמות, נושך בעדינות שהטריפה את שיר. "יותר מהר", היא הנחתה אותו בלחש, קולה רועד מעונג, מחזיקה את ידו שבתחתוניה, מראה לו בדיוק איפה לגעת. שדיה כבר הבריקו מהרוק שלו. "זהו... בדיוק. עכשיו תוריד לי את התחתונים" הוא ציית. "שכב"

שיר נתנה עוד שפשוף קל לזין הרטוב מרוקה, והתיישבה עליו, מכניסה אותו לתוך הכוס שלה, שכל כך הרבה זמן ציפה לזה. היא התחילה לרכב עליו בטירוף. הוא גנח. היא לקחה את ידיו והניחה אותו על שדיה. הוא עיסה אותם. היא רכבה עוד, הזיזה את האגן, מגבירה מהירות, הגניחות שלו כבר נעשו קולניות, היא התחילה לגנוח בעצמה. הוא זז גם כן, נכנס ויוצא, חודר עמוק, קורע אותה. זיעה נגרה על פניו, עיניו היו שקועות בהנאה. ואז הוא גמר. הנוזל החם מילא אותה. התחושה הנפלאה הייתה גדולה ממנה. היא גמרה.

הוא יצא ממנה, והיא נפלה שדודה לצידו, מסוממת מעונג, חיה בעולם משלה לכמה רגעים. "זה... זה היה מצויין".

ואז היא התעוררה. באחת היא קמה והתלבשה בזריזות. הארשת הפיקודית חזרה אליה מייד. "אם תעז לספר על זה למישהו, אני אדאג שתהיה בכלא בשנה הקרובה," היא סגרה את החגורה. דן בהה בה בהלם. "אם תשמור את זה בסוד, לעומת זאת, אולי אני ארשה לך להישאר פה עוד שבת", ולפני שהספיק להשיב, יצאה מהאוהל ונעלמה.