אתמול לא התחשק לי ללכת לבית הכנסת לתפילת ערבית של שבת. גם זה קורה.
אז התפללתי בבית.
ב'לכה דודי', תוך כדי שירה חרישית של -
והיו למשסה שסאיך
ורחקו כל מבלעיך
ישיש עליך אלוהיך
כמשוש חתן על כלה
פשוט פרצתי בבכי.
אולי חצי שעה, לא הפסקתי לבכות.
לבכות ולדבר עם אבא.
התחננתי בדמעות לעזרה
וביקשתי את הסליחה שלו, את המחילה
על מה?
לפני שלוש שנים הכרתי בחור שרצה אותי. מאוד.
דיבר איתי על אהבה, חתונה, משפחה.
לא האמנתי לו. הוא היה חילוני. ומה לו ולקדושה? ומה לו ולבחורה דתיה?
והוא, במילותיו הרכות וחינו הכובש,
הצליח להמיס את ליבה של בת המלך הצנועה.
אחרי כמה חודשי חיזור, התאהבתי.
ועם האהבה ירדה כל עכבה.
חטאתי אבי. פשעתי.
כעבור כמה חודשים נוספים - הוא נטש.
נשארתי לבד. עם חור בלב, וחור בנשמה
ורחוקה עשרות מונים מהאב הרחום והאהוב שלי
ומאז שילמתי את המחיר.
הרחקתי את עצמי מכל הידידים
מכל הקשרים הסתמיים
נשבעתי כי אמשיך לשמור נגיעה, למרות שנפלתי
והתפללתי, שכשאמצא את הבחור הנכון, הוא לא יבהל ויברח
הוא יבין כי טעיתי, ולמרות זאת יקבלני, כמו שאני
והימים חולפים, עימם דייטים נוראיים
וכלום. ולבד. ורע.
וגמלה בי ההחלטה, אתמול, באמצע 'לכה דודי'
לשים הכל בצד ולהתמקד בקשר ביני לבין עצמי
וביני לבין בוראי
להציב מחדש מטרות, לשנות את סדר היום
להעמיד סדרי עדיפויות נכונים -
לא עוד של היצר, לא עוד בטלה ועצבות
כי אם של האמת, של הטוב, של הנכון.
הכתיבה פה תהיה חלק מהתהליך הזה.
החלטתי שכל יום לפני השינה אכתוב דבר מה אודות היום
ואם הקב"ה יתן לי כוח, אוכל להגיע לחשבון נפש אמיתי
ולהתקדם מלכתוב על הרע, והכואב
אל כתיבת הטוב, האושר, השמחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
