My Quest

זה היה ממש מלוכלך, אני יודעת את זה, וגאה בעצמי(:

היה לי ידיד ממש ממש טוב. כ"כ טוב, עד שהיינו חייבים להפסיק את הידידות הזו.

בדיעבד זה נשמע דיי אינפנטילי, אבל.. לו לא היה את האומץ להגיד לי שהוא רוצה מעבר

ולי לא היה חשק לחכות שהוא יגיד.

כעבור שנה החלטתי שאני בכל זאת רוצה אותו.

אבל הוא כבר לא רצה אותי (פגוע כי חתכתי או וואטאבר. בלה בלה).

עברה עוד חצי שנה.. אני עדיין רוצה אותו, אבל יוצאת עם אחרים

ומתקשרת אליו כדי לבקש ממנו חוות דעת עליהם..

מנסה לאתר בקול שלו נימת כאב ופספוס,

ומרגישה כ"כ טובבבבבב כשחושבת שזהיתי (=

טוב מלוכלך.

אחחח טניה טרנר הייתה יכולה להיות גאה בי.

לא באמת מאמינה שזה יעזור, לא מאמינה שיש לו את הביצים להתקשר ולהגיד

'אני רוצה אותך'.

ואז ההרגשה הטובה מתפוגגת. איננה עוד. 

כשדיברתי על המשך יבוא, לא כיוונתי ש*זה* יהיה ההמשך

וכשאני מדברת על *זה* הכוונה היא להצעה שקיבלתי זה עתה.

האקס התקשר.

דווקא עכשיו, כשאני שבוע בקשר שהתחיל אופטימי - הוא צץ.

האמת? זה לא עשה לי משהו מיוחד.

כרגיל קצת מחמיא כשהוא נזכר בי פעם בלא-יודעת-מה

אבל לא בטוחה שיש מקום להפגש איתו>> להלן: ההצעה.

אבל...(וכאן מתחילים הסרטים..)

אם לא אפגש איתו, איך אדע שזה באמת מאחוריי?

ו.. מצד שני (הסרטים ממשיכים..)

מה עם הבחור שעכשיו אני יוצאת איתו?

לא נראה לי נכון להגיד לו "אני קופצת מחר להפגש עם האקס"

גם להתייעץ איתו לא מרגיש לי נכון.

ההחלטה צריכה להיות שלי.

באיזשהו מקום אני מרגישה 'בטוחה' להפגש איתו, עכשיו, כשאני בתחילת מערכת יחסים

אבל מה אם אני טועה וזה דווקא יהרוס אותה?

האם אני צריכה לתת לו את הזכות להפגש איתי? זה יעשה לי טוב? לא טוב?

אין לי כוח אפילו לחשוב על זה.

יש לי יותר מידי דברים על הראש.

אני חושבת שמה שהייתי רוצה שיקרה זה..

שהוא ישלח הודעה שבסוף לא מסתדר לו להגיע למרכז,

ובזה יסתיים העניין.

למה אני רוצה לראות אותו?

- כדי להוציא לו את העיניים (כוסית יותר ממה שהוא זוכר, ועוד לראותה בלבד..)

- כדי להוכיח לי, ולו שהקשר הזה מאחוריי ושאין בי שום רצון לגעת בו

- כי ביחיאתתת עברו 3 שנים

- ושוב, הכי חשוב - להוציא לו את העיניים

למה אני לא רוצה לראות אותו?

- כי השנייה התחלתי קשר חדש

- כי אם לא יודעת מה יקרה ומישומה אני 'אפול' אני ארגיש חרא

- כי לא מגיע לו שיראה אותי אחרי ההתנהלות שלו בקשר שלנו

/:

עייפה.

אחרי 48 שעות רצופות עם המשפחה,

כל אדם בר דעת יחוש צורך (ורצון) קצת לצרוח וגם (קצת) לצרוך שלווה.

ולפינת החדשות הטובות - - - (בערך)

- פתחו פאב חדש, כשר, ממש קרוב לבית, ואני דיי מרוצה

  (בתקווה שיביאו לשם מתישהו גם בירה מהחבית,

   ושיגיעו מספיק לקוחות כדי שהוא ישאר פתוח)

- שבוע הבא אגוח לפראג ל-4 ימים ככה בקטנה

  (רציתי רומא, אבל לא הסתדרו התאריכים..)

- התחלתי לצאת עם בחור ממש חמוד

  (אבל הוא מעשן, שזה מינוס ענקי, ולא ממש סגורה על הרמה הדתית שלו)

-המשך יבוא-

חרב פפיות.

בלי זוגיות החיים דיי נטולי אנרגיה

בלי אנרגיה אין כוחות לנסות להתחיל זוגיות

איך יוצאים מהמעגל הזה?

כל עולם השידוכולוגיה הדתי דיי מעוות בעיני.

הסיכוי שתכירי מישהו רנדומלית וטבעית נושק לאולי 10% ברות מזל

שמצאו את בחיר ליבן בתיכון או בתנועה או לחילופין היה לאחד מהם

האומץ להתחיל עם השני/ה באירוע חברתי כלשהו.

ומה עם כל השאר?

נידונו להמתין לנצח להצעות, אתרי היכרויות ובליינדייטים מתסכלים.

עברו כמה חודשים מאז הדייט האחרון שלי,

ורק המחשבה על ה'עניין' עושה לי רע.

למה אני צריכה להתפשר רק כי "לא נעים" ממי שמציע

או כי "אולי אני מפספסת משהו"?

או שאולי אין ברירה ואני חייבת להתפשר?

לא רוצה להתפשר!! לא רוצה!

מצד שני, גם לא רוצה להגיע לגיל 30 רווקה.

מישהו יכול להסביר לי איפה כל הרווקים המוצלחים? עם הבלורית והדיפלומה?

בהן צידקי שאני מוקפת חברות מוצלחות, כל אחת בדרכה היא

וזה כואב לי לשמוע על דרך היסורים שכל אחת עוברת בדרך לאחד שלה

וזה כואב לי לחשוב על דרך היסורים האישית שלי.

"יסורים".. את לא קצת מגזימה?? לא.

להתפשר - זה סבל.

לצאת לדייט בידיעה שהוא לא נשמע לך אבל את מפחדת לפספס - זה סבל.

לפחד לסרב לדייט שני - זה סבל.

לדעת ש'זה לא זה' שוב פעם - זה סבל.

לחכות חודשים עד להצעה הבאה - סבל, סבל, סבל.

לדעת שההצעה הבאה היא שוב לא מה שאת מחפשת - כן. שוב. סבל.

איך שוברים את המעגל הזה?

הייתי רוצה לראות בהכל חוויה, וכיף, ו'עוד יהודי שאת מכירה'..

אבל זה לא. כבר לא.

ואזלו הרעיונות, והמוזות שותקות.

יש משהו שאני מפספסת? שאני לא מבינה? שלא סיפרו לי?

זה אמור להיות אחרת?

יש מוצא?

נכון שגישה זה עניין של החלטה, ועדיין.

בתחילת הדרך עוד הייתי אופטימית...

ועל שום מה ולמה הפסימיות הנוכחית?

כי אין את הפריבלגיה להגיד -

"טוב, הציעו לי עכשיו 3, אז אני אבחר את זה שהכי 'עונה לדרישות' "

- במצב כזה, הייתי רוצה להאמין שלא יהיה פחד מפספוס,

כי יש ידיעה, שאם לא זה, אז אולי בהצעה הבאה.

בגלל תחושת המחסור, בגלל תחושת הנדירות של ההצעות,

בהסתמך על טוב ליבן של חברות,

ההרגשה היא של מוכרחות לשמא.

רעיונות, הארות, הערות, הצעות(: בנושא -

יתקבלו בברכה..

התחייבויות לחוד ומעשים לחוד..

בחינה ראשונה לתקופת הבחינות הנוכחית שיבשה לי את הלו"ז המדוקדק.

מי זוכר שתכננתי לקום ב-6 בבוקר במהלך השבוע הקרוב?..

אם הצלחתי להרדם לפני 2-3, היה זה נס.

נו. לפחות נפטרנו מעונשו של זה, ועד לבחינה הבאה יש עוד חודש..

ומה בנתיים? צפויים שבועיים משמימים של עבודה.

אה, וכן, בעלה של חברתי הטובה החליט להציע לי בחור.

לשאלתי - 'מדוע חשבת שיש התאמה', חושבני שגימגם בין 10 ל-15 פעם

(לא סגורה על המספר המדויק של ה"אה" שצפו מצידו השני של הקו).

נראה תמונה ואז נחליט.

ולקינוח - החיובי של היום:

הבעל (של החברה) אמר שהוא חושב שאני נראית טוב

(כשסיפר לי איך תיאר אותי באוזניי הבחור המיועד).

נו. מה שנכון,נכון..