כשאתה חוזר מטיול בחו"ל (במקרה שלי - גיחה של 4 ימים לפראג),
כולם שואלים 'איך היה'
והתשובה המתבקשת היא "מדהים, מהמם, חבל על הזמןןן"
ואצלי?
התחושה הפנימית שהיה פשוט
דפוק.
למה?
ב'זכות' הפרטנרית.
כשהחלטתי שאני רוצה לטוס, חיפשתי בעיקר מישהי שתהיה פנויה בתאריכים שרציתי (שבוע לפני תחילת הסמסטר), עם חשק לטוס לאירופה, וכמובן עם כסף.
מעבר לכך, לא פחות חשוב - מישהי שאני לא אסבול לטוס איתה (כי לבקש להנות עם מישהי עם כל הנתונים הראשוניים, היה נראה לי מוגזם מידי).
היחידה שענתה על כל הנתונים היא R. בת 20, חברה כבר שנתיים וחצי של בחור מהשכבה שלי, שתינו מתפללות באותו בית כנסת, ייעצתי לה בעבר בכמה מצבים, והיא מצידה ניסתה לשדך לי כמה בחורים.
החלטתי ללכת על זה, בעיקר כי לא היו אלטרנטיבות.
כשהאפשרויות היו היא או לוותר, החלטתי ללכת עליה.
עוד בארץ הרגשתי שמשהו לא בסדר. מתלבטת המון, לא החלטית, ההורים שלה מתערבים דיי הרבה.. אבל הייתי מסונוורת מהרצון לטוס, והחלטתי ששום דבר לא יעמוד בדרכי.
ובמבט לאחור? אני עדיין שמחה שטסתי, כי הייתי צריכה את זה,
אבל החוויה של להיות עם ילדה בת 20, 4 ימים צמוד צמוד.. היתה דיי.. סיוט.
בלשון עדינה.
כל דבר שואלת שלוש פעמים, מבולגנת בטירוף, בלי טיפת ביטחון עצמי, בלי טיפת עצמאות, מנסה להפגין ביטחון מזויף עם אנגלית גרועה, לא יודעת איך להתנהל במקום זר, לחוצה, לא יכולה להתנתק שנייה מהפלאפון (ההורים, החבר, החברות) *תזכורת - כולה 4 ימים מחוץ לארץ*
ניסיתי לחשוב על עצמי בגילה.
בגיל 20 טסתי ל-4 ימים לפריז עם חברה. היה מדהים. באמת.
לא, לא הייתי ככה, גם אז.
היה לי ממש קשה.
גם כך ביום-יום קשה לי עם אנשים לא אינטלגנטיים במיוחד, והיא אחת כזאת. מסתבר.
אז להיות בחו"ל 4 ימים עם ילדה קטנה שהאינטלגנציה שלה דיי בקנטים
(ושה' יסלח לי, אבל אני חייבת לפרוק את זה).
רק לאמא שלי סיפרתי על הסרט שעבר עליי עם אותה R.
לא מעיזה לדבר על זה עם אף אחד.
גם לשון הרע, וגם.. אחרי הכל מכירים אותה.
בד"כ אני לא טיפוס מתלהב.
מספיק לי שעשיתי את מה שרציתי (להלן: לטוס לחו"ל בהחלטה של שבוע, כי בא לי)
ולא חשוב לי ה'ללכת לספר לאחרים'.
עכשיו חוסר ההתלהבות שלי דיי בריבוע. וזה מבאס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
