הבלוג הכתום של נועם

הלילה היה לילה נחמד ומעצבן כאחד.

מצד אחד עד 12 וחצי היה אחד הערבים המעצבנים ביותר בחיי, אבל מצד שני, מה שבא אח"כ פיצה על הכל.

מכירים את מצב הרוח המסויים הזה שפשוט לא מאפשר לעשות שום דבר שדורש ריכוז? מין מצב רוח כזה

מבאס שמרגישים מין בלוק של מועקה מונח על החזה ופשוט לא מצליחים לעשות שם פעולה בעלת ערך?

אז אתמול היה לי אחד כזה ברגע מאוד לא מתאים, כשהיו לי 3 שעות שיעורים במתמטיקה. הייתי צריך

אותה אבל היא לא יכלה לתת לי את התשומת לב שהייתי זקוק לה. היא הייתה עסוקה בלריב עם מישהו

וכניראה שזה קודם לכל.

בסופו של דבר ב12 וחצי בלילה כניראה שחזרתי להיות חשוב או משהו כי אז פתאום היא אמרה שהיא אוהבת

אותי ושהיא מתטערת שהיא ככה לא הייתה איתי. זה נחמד להיות חשוב. דיברנו, וחזרתי למצב רוח שפוי יותר.

ואז שקעתי עמוק לתוך המתמטיקה, בהתחלה זה עוד חרק, אבל לאט לאט זה פשוט זרם. אסימפטוטות ותחומי

הגדרה הופיעו כהרף עין מקשטים את הדף המשובץ כמו ג'ונגל מסודר של קווים אפורים. כבר לא הייתי צריך להיות

ער עד הסוף כדי שהכול יסתדר ככה בפאר היצידה של הסדר המתמטי. בקיצור היה כיף, ישנתי שעתיים בלילה

וכל היום הייתי בדודא מטורפת למתמטיקה. נראה לי שהיו רגעים שיותר בא לי מתמטיקה מאשר סקס, וזה... מיוחד לגביי.