בלוג של גותי אמיתי

אוקי,

אז אני לא מאמין שאני אשכרה עושה את זה. אני מניח שפשוט הגיע הזמן להוציא הכל החוצה.

מקווה שמי שיטרח לקרוא כאן לא יחשוב שמדובר בבכיינות, בשיעמום או בפרובוקטיביות. אני פשוט מחפש דרך שתהיה בריאה לשחרור כל התסכולים שלי... זה או זה או לשבור משהו.

אז הנה יום ממוצע בחיי, אפשר להגיד שכך אני מציג את עצמי.

אני קם בבוקר, כמובן שהשעה המדוייקת היא 13:00 בצהריים, אבל בשביל ערפד וותיק כמוני זה עוד יחסית מוקדם. פותח את חלון הברזל הכבד שמאפשר לי לישון בכבדות מבלי לשים לב שזה אמצע היום.

אני מדדה לכיוון המרפסת ומעשן סיגריה, קשה לי מאד להתעורר. השינה עדיפה בעיני כמעט על הכל. בסופו של דבר אני מצליח לגרור את עצמי למקלחת, ורק בזרם של מים חמים מאד אני מצליח להתעורר.

לאט לאט אני מתחיל לארגן את הדברים שלי, עושה עוד כמה סידורים משעממים, ומתחיל להסתדר ולהתארגן לעבודה, בכל זאת - משמרת הערב מתחיל עוד קצת.

למי שפספס או לא קלט, זה אני בתמונה שאתם רואים שם. אז נכון, לא כל יום זה טרפן (פסיטבל בגרמניה שבו צולמה התמונה), אבל כל יום בהחלט הוא פורים. לפחות בשבילי.

אני מתחיל בלבחור את הבגדים, ואלוהים יודעים (אני פגאני) שלבחור בגדים מתוך ארון גותי ש90 אחוז ממנו הוא שילובים של שחור, זו עבודה קשה. מה אלבש היום לעבודה? מכנסי עור? אולי ריצ'רצ'ים? אולי חולצה עם קשירות? אכן מלאכה קשה, וצריך שתהיה התאמה מדויקת בין הדברים, לשמור על איזון עדין. אה כן, וגם לדעת להתאים את הקולר הנכון שיילך עם זה

אח"כ אנחנו ניגשים למחלקת השיער. גם כאן התחזוקה היא לא פשוטה. לרוב אני מתעצבן לגלות שורשים בלונדיניים בשיער, שאותו אני מקפיד לצבוע מדי חודש לשחור עורב או קצת סגול. נשמע כמו סיוט של כל בלונדינית מחומצנת, רק בנגטיב. ואז מגיע הפן, ועוד קצת פן. בקיץ אני עובד עם מחליק שיער כי החום הוא בלתי נסבל.

ואז מגיע הקטע הכי כיפי - האיפור. באמת שהאיפור הוא אהבת חיי. אני לא קוקסינל (לפחות לא רוב הזמן), אני לא ליצן (לפחות לא מהסוג השמח) אבל אני פשוט אוהב להתאפר. לא יכול לצאת מהבית בלי זה. ואם קורה ששכחתי, אני מרגיש כאילו שכחתי ללבוש תחתונים. בימים שאני מרגיש דרמטי אני מעדיף פנסים שחורים בעיניים, להשחיר את הגבות ולגרום להן להראות מחודדות יותר. בימים קלילים יותר אני מעדיף eye-liner שפיצי ועיפרון לבן בתוך העין, נותן לוק קצת עתידני. בכל אופן, ניראה לי שהבנתם מה כמות ההשקעה שדרושה לי כדי לצאת מהבית. זה ניראה משהו בכיוון הזה, מבחינת רמת ההשקעה באיפור ושיער.

עכשיו, אני לא גר בשנקין, אני לא דופק הופעה לשם דאווינים על שכיני האופנתיים, גם לא גר בדיזנגוף ומשקיע ככה מתוך חשש שאתקל בגיא אריאלי (ההורס) בסניף הקרוב של קאסטרו.

אני סה"כ גר בחיפה, בשכונה שקטה וטובה יחסית על הכרמל. לא שאני מתלונן. טוב לי בחיפה, מהמם לי פה.

אבל בואו נאמר שאין בדיוק את מי להרשים. ובכל זאת כשאני יוצא לרחוב כל יום בדרכי לעבודה המשעממת שלי, אני עוצר. נושם עמוק... ואומר לעצמי show time!

אז ככה זה קורה, חשוב לשים לב שזה קורה מאד מהר. כי מהבית עד לעבודה זה בדיוק חצי שעה שכוללת המתנה לאוטובוס, נסיעה קצרה, ועוד קצת הליכה ברגל:

כמעט מהרגע שאני יוצא מהבית מבחינים בי, אני מודע לזה שאני מזמין את זה. אולי זה אפילו עושה לי טוב. כל הנהגים בפקק ממול עוצרים כדי להסתכל על היצור החצי מגולח הזה שיצא הרגע מהבניין הקטן.

עד כאן טוב ויפה, אבל לא יעבור רגע קט וכבר אפשר יהיה לשמוע איזה דביל שצופר לי כדי שאסתובב, או נהג משאית כפרי צועק משהו כמו "הלו כוסית!" אני כמובן מחייך לעצמי מהמחמאה הקטנה וממשיך בדרכי.

כשאני מגיע לתחנה, לא משנה שזה כל יום באותה שעה, וחיפה היא עיר קטנה יחסית, תמיד יסתכלו עלי בהלם. בני מיעוטים מסויימים אף עלולים לפלוט קריאות שמזכירות חיות. תלוי במי אנחנו עוסקים כמובן, לא מכליל.

האוטובוס סופסוף מגיע.. נהגי אגד מתחלקים לשני סוגים - האחד בעל חוש הומור "וואלה חביבי, איזה יופי השיער. אני רוצה גם!" כמובן שחובה עליי להיות מנומס ולהסביר לו שעם שאריות השיער שנותרו לו אין הרבה איך להתפרע.. הסוג השני הוא הפחות סובלני, מדובר בגישה של "תגיד תודה שבכלל העלתי אותך לאוטובוס". גם כאן אני לא מתרשם יותר מדי. כל עוד הוא לא מציק לי, מצדי שיחנק.

הנסיעה עצמה היא חוויה, בשעות כאלה כשהאוטובוס דחוס בבני נוער אנאלפבתים למחצה, תמיד יהיה איזה גאון שישווה אותי למרלין מנסון (דבר שקורה לפחות פעם ביום), או חבר'ה שאמא לא לימדה אותם שיש גבול לכמה שאפשר לבהות בבנאדם, או כאלה שאמנם מבחינה מנטאלית שייכים לימי קדם, אבל הכיס מרשה להם להזניק את עצמם היישר למאה ה21. כן כן, אנחנו מדברים על מכשירי סלולאר שלא רק מסוגלים להשמיע עופר לוי בפול ווליום כדי לשתף את כולנו, אלא גם מסוגלים לצלם אותי. בשקט בשקט מבלי שאשים לב. לא פעם נפלט לי משפט כמו "תמונה אחת ואני שובר לך את הדבר הזה על הראש" או "חמודה אם את רוצה לצלם תשלמי בבקשה".

כמובן שיש גם את אלה שפשוט מחפשים להטריד אותך, כמו בחור מסויים בן 16 שהיה צריך לקבל סטירת לחי מצלצלת כדי לקלוט שככה לא מדברים אלי באוטובוס. אני יודע - חכם על חלשים.

לרוב אבל אפשר לומר שהנסיעה עוברת חלק בלי הטרדות מיותרות.

כפרה על הסוני אריקסון והאוזניות שמסננים בשבילי את העולם עם מוזיקת אינדסטריאל כבדה

ואז אני מגיע ליעד. תחנת האוטובוס שממוקמת על קו התפר שבין חיפה לטירת הכרמל. מעוזם של בבונים רבים (יסלחו לי תושבי טירה השפויים).

חשוב לציין שבקיץ אני חכם בשמש ומצטייד בשמשיית תחרה שתגן עלי מהשמש. ערפד או לא? מה לעשות יש לי עור רגיש, וזה לא עניין של אף אחד מה מצבי הבריאותי ואיזה מחלות יכול להיות שיש לי.

פה העיניינים ממש מתחממים. אני אפילו עלול לחטוף מכות אם אני עובר כאן בשעה הלא נכונה, כי בדרכי אני חולף על פני תחנת אוטובוס שמובילה לטירה, בה ממתינים הרבה פועלים קשי יום שהיו שמחים להתפרק על פני העדינות עם איזה שמאלית. אבל אני שקט וזריז ויודע את מקומי ומתי עלי להרכין ראש. לפעמים לצחוק אפילו עוזר. זה הופך את כל הסיטואציה למעין בדיחה.

זהו. מכאן זה עוד כמה מטרים של משאיות צופרות ונהגים סקרנים והגעתי לעבודה! (יום אחד נהג אוטובוס עצר את האוטובוס וצפר לי כדי שאסתובב כדי לצחוק עלי בפנים עם אוטובוס שלם, רציני לגמרי).

על החלק הבא של היום אין מה לפרט יותר מדי.

אני עובד בתמיכה הטכנית של ספקית אינטרנט מובילה, הבוסים שלי והחברים לעבודה מקבלים אותי כמו שאני. כולם יודעים מי אני ומה אני, ולפעמים אפילו פונים אליי בשאלות שקשורות לנושאים שאני בטח מבין בהם (שזה בדר"כ קשור בלהיות הומו או יצור מוחצן ממשפחת לובשי השחורים) אבל באמת מקסימים ומסתכלים אלי סה"כ בגובה העיניים.

אני אייקון לכל מה שביזארי או גיי, וזה דווקא אחלה הרגשה לפעמים.

כמובן שגם פה יש אנשים צרי אופקים שמרימים גבה, אבל בסביבה כ"כ טולרנטית זה המקסימום שהם יכולים לעשות...ואני באמת לא סופר אותם.

מכאן יש 8 שעות שבהן המוח לא ממש מתפקד, רק מספק מענה להמון שאלות מטומטמות של לקוחות. משוטט לי ברשת תוך כדי, כותב למשל את השורות האלה.

יום העבודה נגמר בממוצע בשעה 1 בלילה. ואז היום שלי באמת מתחיל.

אני מגיע עם ההסעה לפאב לשתות בירה עם חברים, או לבית של חבר, לרוב אבל אני מגיעה הביתה. בלילה כל המוזות מתעוררות. אני תופר בגדים, הרוב לתיק עבודות שאני מתעתד להגיש לעיצוב אופנה ב"שנקר", או שאני מתאמן על איפורים חדשים, לפעמים אני מצייר בצבעי מים טבע דומם, או סתם שומע מוזיקה, או בוהה בערוץ האופנה. עד שאני נרדם בסוף.. לקראת 6 בבוקר. כשהשמש מבחוץ מתחילה להציק או כשנגמרות הסיגריות.

וככה אני חיי את חיי רוב השבוע. לפעמים טוב לי עם זה. אני קורא לזה אורח חיים גותי או אלטרנטיבי. אומר לעצמי שאלה חיים שונים שאני חיי כמו שנוח לי. לפעמים אני מרגיש כאילו אני מתחבא מכל מה שנחשב נורמלי.

אני מקווה שיש כאלה שקוראים כאן ונורא מזדהים. שמעתי שהרבה פריקים כותבים בלוגים  ואולי מה שאני כותב כאן מחזק אותם ונותן להם פרספקטיבה לגבי המחיר שאני ואנשים שונים וחריגים כמוני, חריגים מבחירה, משלמים כמעט כל יום. משלמים באנרגיות שהחברה והרחוב הישראלי (כן כן, גם בתל-אביב) אונסים אותנו לשלם.

אני מניח שיהיו גם קוראים (שבטח יגיבו) בדיוק לכיוון השני "מה הוא מתבכיין? הוא בוחר להתלבש ככה, בעיה שלו שהוא ליצן". לכל הנשמות הטובות האלה אני מבקש להזכיר מראש שאפילו לליצן, ממש אדם בוגר שמחופש לליצן, אפילו אליו מתייחסים יותר טוב.

מבקש להסביר רק שאני לא כועס על אף אחד, כואב לי על כור ההיתוך הנוראי הזה שהפך את כולנו, את כולכם, לכאלה קסנופובים (שונאי זרים) מסריחים. שכל דבר ששונה או לא מובן להם מתקבל כמשהו מאיים שצריך לגנות ולהוקיע.

אולי זה השוק של בחור שהיה חייל 3 שנים וניראה כמו כל אחד מכם, ואז יום אחד הוא השתחרר וגילה שחזר להיות יצור בדיוק כמו שהיה לפני שהתגייס.

ואולי זה הגמול שכל אחד מאיתנו מקבל מהמדינה הבלתי אפשרית שלנו בשלב זה או אחר.

לילה טוב בשלב זה. אולי עוד נדבר.. נתקשקש

אייל לקרימאס