הכל עובר מעליך.
את יושבת ככה, באותו מקום, באותה התנוחה והכל פשוט עובר מעליך.
ככה, לאט. קצת מעל הכתף, שורט את הצוואר, מלטף את האוזן אולי אפילו לוקח משהו ממנה וממשיך. שריטה, שריטה, איך הוא לא מפספס נקודה.
אפילו הרוק לא עובר לך חלק, כאילו גם שם יש שריטה, שמכאיבה לך כשאת בולעת את המילים, לבלוע מילים זה כואב.
כל שריטה כזאת נפתחת לפצע עמוק שמצריך תפירה, וכל תפירה מובילה לצלקת.
צלקת, דבר שתמיד נשאר וכל פעם שתביטי בזה תזכרי כמה היית לא בסדר. כמה חוסר סבלנות, לרוץ ישר לתוך גדר חותכת.
כל זמן טוב, כל זיכרון שהיה יכול להיות טוב, כל פעם שהיה יכו לגרום לך להרגיש טוב, עבר מעליך באיטיות בלתי נסבלת.
אפילו הדמעות שלך כבר לא בסדר, שורטות כמו המוות, הפנים שלך הפכו אדומות ומחוספסות. כאילו את בוכה חומצה או משהו.
אם זרקו אותך למים, תשחי. למות בטביעה זה מוות אכזרי ביותר. אל תעשי את זה לעצמך.
אני מתנדבת לקחת צמר גפן ולמלאות כאן אנשים.
אני נגעלת מאנשיים ריקניים.
החלטתי שבכל זאת כדאי.
"יש בה כובד ראש וצחוק
בזויות וריח כריות ויש אמת גדולה
ואהבה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: