הלכתי לטייל היום עם הכלבה שלי ושמעתי מישהי אומרת לחברה שלה שצריך כל הזמן לשמוח. כל הזמן.
מי החליט? למה צריך להאבק בעצב?
כשאני מנסה להיות אופטימית ושמחה בזמן שאני לא, אני מרגישה במלחמה עם עצמי. אני רוצה לשקוע בעצב ואני לא נותנת לעצמי בגלל שאני יודעת לאן זה יוביל, אבל זה כ"כ מזויף. זה יותר גרוע.
אגב, אני לא הולכת הרבה לטייל איתה, רק כשאני באמת צריכה להתנתק ולחשוב. באותו רגע שהלכתי איתה, ייחלתי לרגע שיקרה משהו, חיכיתי לו, באמת שחיכיתי לו בכיליון עיניים, אבל לא קרה כלום. רק דברים רעים קורים, וזה לא הדבר המעניין שאני מחכה לו.
בין הפעמים היחידות שאני באמת מצטערת בשביל מישהו וזה בא ממקום עמוק ואמיתי.
באמת בוכה בשבילו ובאמת לא רוצה שהוא יחווה את מה שהוא חווה עכשיו. לא רוצה.
איזה עולם הזוי... כולם נאבקים פה בציפורניים בשביל לשרוד מציאות מחורבנת, לקום לעוד יום של סבל ולא לדעת מתי הסוף. עד שפשוט הגוף קורס והסבל גובר על הרצון, ואתה רק רוצה לנוח אחרי כ"כ הרבה שנים שלא הנחת את הראש והוא היה מרוקן מדאגות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: