גרי ואני התיישבנו על מיטתי. לא דיברתי הרבה מדי כי הייתי עצובה ומאוכזבת מהחלטתו של יונתן.

- "הבאתי לך את זה," אמר והושיט בידו את החוברת האדומה, "הכנתי את זה בשבילך."

  - "קומיקס?", שאלתי וחיוך עלה על פניי.

    - "כן, אבל תראי את זה יותר מאוחר," אמר לי לאחר שפתחתי אותה, "כשתהיי לבד."

הוא לקח את המחברת מידי והניח אותה על השידה. הנהנתי בהסכמה והבטחתי לעצמי שכשלפני שאלך לישון, אעיין בה.

- "ראיתי את החברות שלך לפני שנכנסתי. הן נראו כועסות," אמר לי, "קרה משהו?"

  - "הבנתי שהן לא החברות האמיתיות שלי," השבתי לו, "במקום להיות לצידי ברגע קשה, הן החליטו להיות עם רגב וגל."

    - "אל תתייחסי לזה יותר מדי. וכמו שאמרתי," חייך, "את לא לבד, יהלי."

      - "אתה מקסים, גרי", חייכתי אליו. "אתם לא אמורים להיות בביה"ס?", שאלתי

        - "מחר יש בגרות במתמטיקה. תמיד זה היה קלי קלות בשבילי," חייך בגאווה, "אין לך מה לדאוג לגביי."

          - "אוקיי", חייכתי בחזרה.

רגע של שקט היה באוויר. לשנינו לפתע לא היה מה להגיד, רק מפגשי מבטים קצרים וחיוכים נבוכים.

- "למה בכית?", שאל.

  - "אכזבה", השבתי.

    - "ממי?"

      - "מיונתן."

        - "יונתן?"

          - "כן, יונתן." חזרתי על עצמי. "זה אותו בחור ששהה איתי בחדר, בדיוק במיטה הזאת," אמרתי והסתכלתי לכיוונה. "אחי החליט שהוא לא טוב בשבילי, שהוא מדרדר אותי להתנהגויות רעות. אני לא מבינה למה. לא היה לו זמן בכלל, הכרנו רק כמה ימים תמימים. אני חושבת שאני מרגישה אליו משהו." אמרתי והבטתי בגרי.

             - "והוא?"

               - "אני יודעת שגם הוא מרגיש."

                 - "אומרים שיש אהבה ממבט ראשון", אמר.

                   - "לא חוויתי אהבה ממבט ראשון. אני יודעת שזאת אהבה מרגש ראשון."

דיברנו עוד כמה רגעים, ואחריהם הפצרתי בגרי שילמד לבגרות למתמטיקה ולא יתמהמה איתי. רציתי שהוא יצליח, כי הוא, לעומתי, יחיה.

אחרי הצהריים, אמא הגיעה יחד עם גילי. שמחתי לראות אותה אחרי כל-כך הרבה זמן. אמא אמרה לי שהיא לא רוצה להשאיר את גילי זמן רב מדי בבית החולים.

שיחקתי איתה מעט ואמא הביטה בנו, מחייכת.

- "אמא", פניתי אליה, "למה הסכמת למעשיו של יובל?"

  - "אני..", היא השפילה מבטה. ידעתי שאין לה מה לומר בנוגע לדבר ואני הצודקת.

    - "היה לי כיף עם יונתן. לא רציתי להיפרד ממנו."

      - "לא יכולתי להתנגד ליובל."

        - "לא רצית להתנגד ליובל", אמרתי והבטתי בה.

          - "אני מצטערת, יהלי."

            - "אוקיי," השבתי, "תחזירי אותו לכאן, אם כך."

              - "יהלי, זה בלתי.."

- "שלום לכן," קטעה האחות את שיחתנו, "יהלי, תתלווי אליי למספר בדיקות? הבחורה החדשה שתשהה בחדר תגיע עוד מעט."

בניגוד לשאר, אותה אחות הייתה שונה. היא הייתה אדיבה וחייכנית.

הבטתי באמא ולאחר, הסכמתי להתלוות אל האחות. אמא נשארה יחד עם גילי. מחכה לי.

הלכתי יחד עם האחות במסדרון עד שהגענו לחדרון בדיקות. בתוך החדר היה רופא ואחות נוספת. הוא הורה לי להתיישב על המיטה והסביר לי מה מצבי.

- "יהלי לב," פנה אליי בעודו מעלעל בטופסי הבדיקות שלי, "איך את מרגישה?", חייך אליי חיוך מבשר רעות והביט בי מבעד למשקפיו.

  - "אני..אני בסדר", היססתי.

אמא נכנסה אל החדר, וברקע ראיתי את גילי יחד עם אחות צעירה. היא התיישבה לצידי והקשיבה לדברי הרופא.

     - "אני אגיד לכן את האמת כולה. לפי תוצאות הבדיקות והצילומים, נראה שהסרטן של יהלי ממשיך להתפשט." הסתכל על אמא. "אני חושש שנאלץ להתחיל בטיפולים כימותרפיים, גם במתן נוגדנים דרך הפה, אם נראה שזה יעזור. אם כל אלו לא יעזרו, נאלץ לפנות לבנק ההשתלות בהקדם."

דמעות ניקוו בעיני. חשבתי שיהיה לי זמן ארוך יותר, שיהיה לי זמן להיפרד בדרך אחרת. אמא חיבקה אותי חזק, אך הפעם זה לא עזר.

- "למעשה, אני חושב שכדאי שנפנה כבר עכשיו לבנק ההשתלות," הוסיף, "סוג הדם שלך הוא O. זהו סוג נדיר, כידוע. אתן יודעות, לכל מקרה."

  - "לכל מקרה שאמות", אמרתי.

    - "את לא תמותי, יהלי.."

      - "כן, אני אמות!", קטעתי אותה וקמתי מהמיטה במהירות, "נמאס לי שמנסים להכחיש את זה. נמאס לי שמנסים להרחיק את הסוף הזה!"

        - "זה לא הסוף, יהלי!", אמא החזיקה בי, "אם זה תלוי בי, אני אמות. לא את."

          - "אני לא רוצה את הכימותרפיה הזאת, את כל הטיפולים האלה," אמרתי בנחישות, "אני לא רוצה!"

העפתי את ידיה מעליי ויצאתי בריצה מן החדר. בשאר היום הסתגרתי בחדרי - מסרבת לאכול, מסרבת לדבר. חשבתי לעצמי שאם יונתן היה לידי, הכל היה אחרת. הבחורה החדשה שהגיעה לחדר לא הייתה סימפטית במיוחד. היה הייתה כבת עשרים וחמש, ממורמרת וזעפנית. יכולתי להבין אותה. היא הזכירה לי את עצמי.

כשהחושך ירד, ירדו גם הדמעות. לא יכולתי להירדם כמו בלילות רבים אחרים. הסתובבתי לכיוון המיטה המקבילה, מדמיינת שיונתן שוכב עליה וחולם את חלומותיו - ולרגע חשבתי שמא יכולתי להיות לצידו.

קמתי ממיטתי בשקט, מנסה לא להעיר את אותה בחורה ולבשתי את הנעליים. יצאתי מן החדר בחשש והלכתי לכיוון חדרו של יונתן, חדר 380.

הדלת הייתה פתוחה במקצת, מקווה שהמיטה לצד יונתן פנויה. בשבילי. ככל שהתקרבתי, הבחנתי באדם אחר, שוכב עליה בעייפות. התאכזבתי, אך לא רציתי להעביר את הלילה, שאולי יהיה הלילה האחרון שלי, בעצב וצער.

התקדמתי לעבר מיטתו של יונתן ונשכבתי עליה, לצידו. חיבקתי אותו חזק, אך עדיין לא מנסה להעיר אותו.

כך ישנתי לצידו, לצד יונתן, ואולי בפעם האחרונה.