יונתן

התעוררתי, מופתע לגלות את יהלי שוכבת לצידי. הסתובבתי אליה והבטתי זמן מה על פניה היפות. תהיתי מדוע אלוהים החליט לקחת חיים דווקא מאותו מלאך.

לחשושי האחיות שבחוץ כבר החלו להישמע, והיה עליי להעיר את יהלי. קראתי לה חרישית, מבלי למשוך תשומת לב יתרה.

היא לא ענתה לי, אפילו לא הנידה עפעף.

- "יהלי," קראתי לה שוב, "תתעוררי", הפצרתי בה. נגעתי בידה הקרה של יהלי. פחדתי שהדבר הגרוע יותר מכל קרה.

טלטלתי אותה בחוזקה והתחלתי לצעוק בקולי קולות. הגבר ששכב במיטה הצמודה התעורר גם הוא, ואחות הגיעה מבחוץ עקב הצעקות.

- "מה אתה עושה?", שאלה.

  - "היא לא מתעוררת! תעשי משהו! היא לא מתעוררת!", לא הפסקתי לומר.

    - "זוז," הפצירה בי, בדקה את הדופק של יהלי, ולאחר קראה לאחיות אחרות ורופא המחלקה, שהגיע במהרה.

הם לקחו אותה ממני. ראיתי אותה מתרחקת על גבי מיטה לבנה אל הלא נודע, דרך דמעות המחנק שהציפו אט אט את עיניי.

החלטתי לעדכן את משפחתה בנוגע למצב והלכתי לעבר החדר הישן שלנו. גיששתי במגירות השידה שבין שתי המיטות בכדי למצוא מספר טלפון או פיסת מידע שתוכל לקשר בינינו.

מצאתי שם יומן. היומן שלה. היומן של יהלי.

"יומן,

כפריט יקר ערך ומעין מלאך שלי, אני דורשת ממך להודות לאלוהים.

אלוהים, תודה. תודה שהענקת לי חיוך, שהפכת רע לטוב ואפילו לשנייה אחת בלבד. תודה לך על כך שיונתן אוהב שינויים והעבירו אותו דווקא אל החדר שלי. תודה ששלחת לי מלאך כדי להנעים את זמני ההולך ופוחת. תודה שהבאת לי רֵע, ואהבה."

זה הדבר האחרון שהיא רשמה ביומן שלה.

הדמעות שזלגו מעיני טפטפו עליו, ומיהרתי לנגב אותן. יצאתי מן החדר כשהיומן שמור היטב בידי, מחבק אותו שלא יאבד לרגע. שוטטתי במסדרונות המחלקה, מחפש אודותיה.

למחרת, אמה ואחיה כבר הגיעו. לא ישנתי כל הלילה בציפיה ותקווה בנוגע למצבה. אריאלה ויובל עמדו לא רחוק מחדרי, והחלטתי לגשת אליהם.

- "שלום," פניתי אליהם, "אני יונתן.."

  - "כן, כן. אנחנו יודעים מי אתה", השיב לי יובל בזלזול. לא הבנתי מדוע הוא שונא אותי כל-כך. ראיתי שאריאלה מסמנת לו בעיניה הנפוחות מדמעות.

    - "אני אריאלה," היא לחצה את ידי, "אני אמה של יהלי."

      - "אני יודע. מה שלומה? היא בסדר?"

היא לא עמדה בזה והחלה לבכות, מולי ומולו. יובל חיבק אותה בחוזקה ובאותו הזמן הביט בי. השפלתי מבט בצער והבנתי שהמצב של יהלי בכי רע.

הלכתי בהמשך המסדרון והתיישבתי באמצע שורת כסאות, לא רחוק מהם. יובל עדיין ניחם את אמו, ולאחר כמה רגעים, כשאריאלה התלוותה אל הרופא בעצב, החלטתי לגשת אליו.

- "אני מצטער אם הרעתי לכם. לא התכוונתי.."

  - "המצב שלה לא טוב," הוא קטע אותי, "לא חשבתי שזה יגמר כל-כך מהר."

לא ידעתי מה לענות ליובל. הבנתי את משמעות המשפחה, הקירבה הגדולה הזאת, שלפתע הייתה חסרה לי רבות.

    "היא צריכה השתלה באופן דחוף. זה מה שהרופא אמר", אמר בכל חנוק. "אנחנו אובדי עצות. אין לנו למי לפנות, ובבנק אין את סוג הדם שלה."

     - "סוג הדם שלה?"

       - "O. יש גם תור ארוך קטן. אני לא יכול לחיות עם זה. אני לא יכול לחיות עם הידיעה שאאבד את אחותי. אני מפחד, אני.."

         - "יהלי תחיה", אמרתי לו.

           - "מה?", הוא לא הבין והרים מבטו.

             - "יהלי תחיה", חזרתי על עצמי.

               - "אני לא יודע אם היא תחיה," החל להתייפח בפניי, "אנחנו לא יכולים להציל אותה. אף אחד לא יכול להציל אותה עכשיו."

אריאלה התקרבה אלינו וסיפרה לנו על דברי הרופא.

- "היא זקוקה להשתלה," אמרה והביטה בשנינו לסירוגין, "הם מנסים להחזיק אותה בחיים."

  - "אלוהים..", נאנח יובל והחל לבכות.

התרחקתי משניהם והלכתי לחדרי כשבראשי מחשבות רבות.

אותם כדורים שהונחו על שידתו של השכן קרצו לליבי כבר הרבה זמן. הוצאתי את היומן של יהלי וידעתי שזה הדבר הכי נכון לעשות.