*אני אופטימית*
זה לא שאני פסימית . אני פשוט אופטימית ...... עם ניסיון (: |
| 7/2015
3 שבועות לסוף שהוא ההתחלה של שארית חיי
יש משהו בסופים, שהופך כל דבר טוב לרע. תמיד לקראת סוף של משהו, מצפים למה שבא אחרי.. והציפייה הזאת שוברת. ממוטטת. מתסכלת.
אני כאן. בלאוס כרגע. אחרי 4 וחצי חודשים במזרח. הודו, נפאל, שוב הודו, תאילנד, לאוס, תכף שוב תאילנד והבייתה.
אחרי אין סוף חוויות ואנשים חדשים. אחרי ניתוק שהוא המקסימום המינימלי שיכולתי לעשות.
אם יש דבר שבא לי עכשיו, זה לקום מהמיטה בבית וללכת למקרר. אני לא רוצה הרבה, סתם חביתה או קורנפלקס. הדברים הקטנים זה מה שמשמעותי פה, מרחוק.
אתה נהנה מכל שניה ושונא כל שניה. רוצה לטייל לנצח אבל רוצה לחזור כבר, הגעגועים חזקים אבל לא גוברים על תחושת השחרור.
ברחתי מהמון דברים בבית. ואיכשהוא, גם פה, בקצה השני של העולם ההיסטוריה חוזרת על עצמה, מעתיקה את כל הבעיות למקום החדש, לא נותנת לך אפשרות להתנתק באמת מעצמך. כל מקום שתלך אליו, תהייה בו. וזו הבעיה בעצם. מאנשים קל לברוח, אבל אנשים הם לא תמיד הבעיה. הבעיות לרוב מבפנים, מתוך תוכינו. ומעצמנו לעולם לא נוכל לברוח.
אני לא מסכמת את הטיול כי הוא עוד לא נגמר, וגם כשיגמר אני לא יודעת כמה קל זה יהיה. אבל בסוף תמיד חושבים על היום שאחרי, והמחשבה הזאת יכולה לשגע. אז בא לי שהסוף יגמר כמו פלסטר, מהר. כי המחשבות על היום שאחרי שורפות אותי.
אף אחד לא יודע מתי אני חוזרת, ואולי עדיף שישאר ככה. אנשים הם תזכורת מתמדת למה שאנחנו רוצים לשכוח.
כמה שקשה עכשיו, חוויתי בטיול רגעים מדהימים של שקט נפשי ובלתי ניתן לתיאור, אבל עוד נגיע לזה .. ועד אז.. להנות ממה שעוד נשאר.
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
עריכה:
אהבו ממש את מה שכתבתי אז פרסמו את זה :)
http://us2.campaign-archive2.com/?u=23836e8fb727a5952de58eeff&id=cd6ce850e1
(מתוך הניוזלטר של hodu.co.il)
| |
| כינוי:
*שֹהמוש*
בת: 30
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
