"חכה לי,אני לא רצה כל-כך מהר..."

היי את, כן את שם שבכיתה ז'6, את הגמדה שתמיד מרגישה שונה מכולם. תתעוררי, את לא צריכה לקפוץ על כל בן שתראי רק בשביל שלא יחשבו עלייך משהו. אז את לא אוהבת בנים, מותר לך, את לא שונה - את בסדר! כל השאר טיפשים. אז מה אם החברה הכי טובה פגעה בך, תמשיכי הלאה, ותפסיקי כבר לשים לב לכל מה שהטיפשים מהשכבה אומרים לך, הם לא מבינים יותר ממך. תמשיכי לכתוב, אל תפסיקי לעולם, הרי כתיבה זה מה שאנחנו הכי אוהבות לעשות, לא? ותשקיעי בגיטרה, שמונה שעות ביום זה לא מספיק, אפילו יותר, 10 שעות זה בסדר.

ודיי כבר לריב עם אמא, זה לא יילך וישתפר, זה ילך ויעשה גרוע עם הזמן. פשוט תתעלמי מעכשיו. אל, אל תתחברי אלייה, היא תעשה לך רק רע ותגרום לך לשנוא את עצמך, ובחייך, בסוף כיתה ח' שאת הולכת למשצי"ם, אל תצפי ליותר מידיי. היא תעשה לך רע, אבל יהיה לך רגעים של אושר איתה שלא תרצי לפספס, אז לכי על זה. עד הסוף. היא גם תהיה הראשונה שלך וגם יהיה לך טוב. [ורע, אבל בסוף זוכרים את הטוב, נכון?]

ואל תשכחי את האופטימיות שבך, גם אם נראה לך שכולם נגדך ואין לצידך אף אחד, את תראי שכן יש, ואל תאבדי את התקווה. אמונה לא היה לך במה, אז תשארי ככה, ירושלים זאת סתם עוד עיר עם קיר מאוד גדול. ובחייך, אל תשכחי את ינאי, ואת המדור, את מיכלי וספיר [אל תריבי איתה, זאת הטעות בין הגדולות שקרתה לך בחיים], את לא תמשיכי לכתוב שם לעד, אבל בכל זאת תזכרי אותם.

תהיי מי שאת, אל תסתירי את זה ואחריי 3 וחצי שנים אומללות תקבלי את עצמך. לכי לישון בלילות, את אוהבת בנות וזה בסדר גמור. גם אם השאר לא יקבלו אותך, בעתיד הם יראו שתצליחי גם בלעדייהם. אז דיי, דיי לגרום לעצמך להיות ככה, ודיי לחתוך.