אז סיפרתי להורים שלי, יותר נכון לאבא, הוא זה שסיפר לאמא. אמרתי לו "היי אבא, אני אוהבת בנות." חד וחלק. הוא התחיל להגיד כמה לא נורמאלי שזה ושזה לא טבעי ולא תקין ושלב ויעבור וכל הבלאט שבא בנוסף לזה. בסדר, עבר לו. אחריי הוא סיפר לאמא, היא עשתה לו שטיפת מוח נוראית, והיא לא מפסיקה להציק לי, אתמול הלכתי סתם להפגש עם ידיד טוב, היא אמרה "למה לא שמת קצת בושם? משהו עלייך? גברים אוהבים את זה" או "מה לא יהיו שם בנים? מי שיפנק אותך?" או כמו "בלידה לא יכאב כי בעלך יהיה ליידך" [אחריי ששאלתי אותה אם נותנים בלידה זריקה, סתם בהקשר לשיניים.]
אמא, את לא מבינה. באמת שנמאס. אחריי זה את באה אליי בטענות כמו "למה את עם פרצוף זעוף כל היום? לא כיף לי איתך. תחזרי לאבא שלך"
את יודעת מה? אני אחזור לאבא שלי כי הוא כן מבין אותי ולא מתנגד לכל מילה שנייה שאני אומרת, עוד לפניי שיצאתי מלפנייכם, זה פחות רדף אותי הנושא, היו ירידות ועוד יש, אבל לא כמו אלה. ודיי זה באמת נמאס, אני אשמח לברוח מפה הכי רחוק שאפשר. תפסיקו להתמודד בדרך שאתם חושבים שזה יעבור והכל יפה ובסדר. זה באמת מעצבן. למה שלא תבכו? תצעקו? קחו אותי לפסיכולוג? כמו כל הורה אחר! למה דווקא זה? באמת עלה לי על העצבים...
אם מלפניי זה סתם לא הסתדרתי עם אמא ולא אהבתי אותה, עכשיו, ואני לא מצטערת על זה אף לא לרגע, וזה ממש לא בקטע של עצבים, אני מרגישה את זה כל שנייה ביום -
אני שונאת את אמא שלי.
לפניי איזה שבוע חזרו לי כאביי שיניים נוראיים, הלכנו לרופא, הכל טוב ויפה, הרופא אומר שיש כמה חורים, כנראה אצטרך אורטודנט וטיפול שורש. והוא רק מתחיל. אז..הולכים לאחד מקצועי.
הלכתי היום, הוא מסתכל כמה צילומים [והו, איימ אה סלברטי], אחריי כמה דקות הוא אומר את הדברים הבאים:
-אורטודנט ויישור שיניים [גשר]- חובה !
-שיננית [נו שמנקים שיניים וזה><] - גם חובה !
-כמה סתימות - גם כן.
אחריי שהוא יסתכל בצילומיים שאני אעשה לשיניים, גם יגיד שאני צריכה טיפול שורש...ושלח לעשות כמה צילומים וזהו.
קיצר כואב לי בטירוף ואני עם סתימה זמנית ושונאת את זה, ואמא נזכרת באיחור של כמה שנים, לקחת אותי לרופא שיניים, למרות שקיטרתי לה על זה שנים לפניי זה.
נדפקתי, גשר כל י'-יב'. איכס.
הא יום השואה וזה, סתם זכרונו מציפים אותי מסבתא... כואב אבל חייבים להמשיך ולדעת שהיא עוד מסתובבת ביננו [נו מה, תנו לסמוך על חלומות.]
אממ...שבוע טוב וזה?