"חכה לי,אני לא רצה כל-כך מהר..."

היית אוהבת ללכת הרבה לשטח פתוח, את יודעת, אחד כזה בלי אור שהפריע לנו. היית מכריחה אותי לשתוק ולהסתכל על הכוכבים, וכשהתקרבתי אל גופך הקר, הרחק אותי מעלייך, הרגת אותי ברכות ברגעים האלה.

העיניים שלך כל-כך נצצו כשהסתכלת על הכוכבים, הם נראו לך לא ברורים, רחוקים וכבויים. אמרת לי שאת מרגישה כמו אף-אחד באמצע העולם הזה. אמרת שלא נהיה כאן עוד כמה שנים ואפילו חותם לא יישאר. אמרת שאת כאן לא להרבה זמן. שאת שונה מכולם. אני מניחה שרק אני יכולתי לראות עד כמה את מדהימה.

כששכבנו על הגב בתוך שדה קוצים אדיר של ידע-סוף, והבטתי בעיניים הכחולות שלך, שתמיד נראו לי ריקות כשהסתכלת על אנשים. איכשהו, רק כשהתבוננת בי, ובכוכבים, הרגשתי משהו אמיתי וכל-כך נכון.

קראת לי משוגעת, תמיד התחמקתי ואמרתי שאת גורמת לי לזה, שכל המילים שלך, מטריפות לי כל חלק בגוף, כמה שאהבתי את המכתבים עם הריח שלך. את המחוות הקטנות באמצע לילה סוער בינואר. את השיער שלך אחריי מקלחת חמה שלא הותירה לי ברירה מלבד מים קרים. הניצוץ בעיניים לאחר נשיקה. האף המתוק שלך. המבט השקוע. המוזיקה ששמעת. כל-דבר בך, גם אם הוא היה הכי לא משמעותי בשביל אנשים, אהבתי אותו.

ואז, כאילו שנבלע לי כל הזמן בו הייתי איתך, לחלק הכי דחוס של המוח, הפסקת להתגעגע אחריי כמה שנים, ושום-דבר לא נשאר אותו הדבר מאז. ואני לא אפסיק לאהוב, אהיה ככוכב שומר מעלייך.

אני אוהבת אותך.

אני אוהבת להסתכל על הכוכבים.