"חכה לי,אני לא רצה כל-כך מהר..."

שיר שחודר לי לעורקים שבין הורידים שמובילים דם ללב שכבר מזמן נדם. מציאות אחריי מציאות מתקלפת בין קירות בית ישן שעומד כבר שנים באותו המקום. שחוצץ כבר עשורים בין האהבה שמזמן כבר מתה. הבית שחושב שהוא יכול להחיות מחדש את הניגון הנושן לאוזן שמזמן חדלה לשמוע בקולו, ומבט אל עיניים שלא יראו עוד מעוף ציפור שעטה לה בשמיים. תחת השמיים שלנו, על הדשא ששתלנו, ליד הנחל שזורם ליד הבית הישן.

הבית עם החלון שצופה לגינה, כשהיית מתעוררת בוקר-בוקר ומאכילה את הציפורים בשנאתי הרבה אלייך, יקירתי. היית מכינה לכבודי,איך קראת לכך? "ארוחת-בוקר של מלכים". הייתי קורא לזה רעל.

כשהייתי יוצא לחצר מול ביתנו, לדהור על הסוס השחור והפראי שגידלתי מאז ומעולם, מגיע לגבעות רחוקות ונשגבות מבעד לחלומותייך הפרועים. מעל לכל יקום עצום שתוכלי להתבונן בו שעות דרך עינייך הכחולות כדור בדולח שהתנפץ לרסיסים על ריצפת ביתנו.

אותם רסיסים שמשלתי לליבי, שהיית שוברת כל יום לעוד חלקיקים קטנים, מנקה אותם לאשפתות ולמחרת חזרת. דורכת על כאביי ומוציאה קולות עונג מטורפים מפיך המתוק כדבש, מתענגת על כל קול דריכה ועל עוד שבר לב קטן. נהנית בחוסר כבוד אליי ואל מילותיי הצועקות לך לחדול מלרצוח אותי.

כל יום זה חוזר על עצמו, ואני כבר מזמן מכור לנשיקות שהיית נותנת לי בלילות הללו, אחריי שהיית מנקה את כל השברים מתחת לכיסאך, היית נותנת לי להתמרח על גופך העירום שמשול  למלאך שאיבד כנפיו על האדמה. אותו גוף קר שהיית נותנת אותו אליי, בשביל שתוכלי לדרוך על פצעיי עוד ועוד, בשביל שתוכלי להרוס את נשמתי עד בלי דיי.

לא, לא אתן לך עוד. חדלי מלהביט בעיניי, לנשק את שפתיי הבוערות לקנאתך ושנאתך. נסיכת הלבבות השבורים יוצאת למלחמת התקפה שבה אין שורדים, אך אני, אהיה הראשון שיאמר לך – עד כאן. הגעת עד הלום נסיכתי, ומכאן אין לאן לרדת. מכאן יש לך את הלבד שלך, הלבד שכולא אותך בתוך השקט של עצמך שיכול למוטט פילים, להרים הרים.

הלבד שלך זה הביחד של כולם. הלבד שמחרפן אותך, שמשגעת אותך רק המחשבה על נצח אחד בלי גוף שיחמם אותך בלילה, זה מה שזה בשבילך, נסיכה יפה. גוף לחימום בלילות הקרים בביתנו הקפוא שבין ההרים שנשגבים מבעד לכל חלומותייך.

את עוד תסבלי בלי הלבד שלך, נסיכה קטנה שלי.