"חכה לי,אני לא רצה כל-כך מהר..."

מחובקות על סירה ששטה לעבר העתיד שלא נראה לעין. מתחת לשמיכה האדומה והמשובצת שלנו, כשאת רועדת מעט מהקור של המים שנכנס לך לאף אחריי שחיית בוקר באגם שנמצא בתוך הרגשות שלנו. והעיניים שלך שיותר צלולות מכל אגם שנראה בשוויץ הרחוקה, והחיוך שלך שמסנוור אותי יותר מהשמש, מאז ומעולם. את, שבמקום החמה – את המרכז של הכל.

ליטוף, נגיעה שרוצה אך מתגוננת מהפחדים של עצמה. מהאמת שידוע מראש שאינך יכולה לעמוד בפניי המבטים שאנו מחליפות בין כל רגש של מילה לכל נשימה, בין הווה לעבר. והנגיעות שלך שעוברות לי על כל הגוף, עם איברייך שמשחקים תפקיד מרכזי בין ראשי לכתפיי. האנחות שהיית מוציאה באמצע עשיית אהבה לאור הירח ששטף את עורך הבוהק והזועק לעוד אהבה. עוד קצת ואת שם.

שורטת את כל גופי באהבה ושנאה שמתערבבים באי-חשק מסוים לשפיות שהחזיקה אותנו בנפרד. שהצליחה להמיס את הקשר האדום והאכזרי שהיה ביני לבין הרצון להחזיק אותך בתוכי לזמן רב מכפי שתוכלי לתאר. הצבעים הזועקים שצבעו את הזריחה של הלילה שלאחריי הריצה המטורפת אל תוך הר הגעש של כל הזכרונות שלנו. מבעבע במקצת ורוצה להתפרץ החוצה ולהחזיק אותך קרוב אליי ולומר לך שלא תלכי יותר מידיי רחוק, שלא אוכל לראות אותך, לתפוס לך ביד וללחוש לך כמה שאני רוצה אותך עכשיו שלי, עליי ובתוכי.

להחזיק בך קרוב לגופי היתום מכל רגש כפי שהשארת אותו באותו לילה בו החלטת שמכאן אין לנו לאן להמשיך, ומכאן את צריכה להמשיך בלעדיי, לראות עולם שלם מעבר לגבעה, מעבר לשחיית בוקר שהקפיאה אותך אך רעננה את ראשך לפניי שיצאנו לעוד יום במסע המתיש שרצח כל חלק בגוף שלי.

ועכשיו אני מביט בעינייך הצלולות שדרכן ראיתי את הילדונת הקטנה שתמיד אהבתי, עם השיער שגולש לאורך קו עמוד-השדרה, והאצבעות שכבר הזדקנו מעט. מכסה אותך בשמיכה האדומה שחיממה אותנו בבקרים ההם, עלייה חתמנו את אהבתנו הנצחית, אהובתי. קטנה שלי. אחייך את החיוך שתמיד שבה אותך אליי והשאיר אותך קרובה לגופי, ואוציא למענך את קוץ החיים לזכר אותם לילות בלי שינה. לזכר אותם החיוכים שהיו בגללי. לזכר אותו פלג מים שהיה מציף את רגשותינו וגופנו בלילות חמים.

קוצים.

"קוצים, שמזכירים בכוח

שלא נותנים לשכוח

דוקרים אותנו, ולא מרפים"

[עידן רייכל ואביב גפן-קוצים]