"חכה לי,אני לא רצה כל-כך מהר..."

דם ניגר משפתייך הבוהקות אל תוך ליל אפל בחורשת הכאב. ליבך נדם, ידייך מבקשות לגעת בקצת הקשת של הרגש שנגמר בתוכך. דף ריק, מילים נשפכות לעבר הלא נודע. רצון עז להשאיר אותך שלי בגבול ההיגיון השפוי שמחזיק אותי מעל האדמה. מחזיק אותי מעל קו המים שלא אטבע ואקח אותך איתי ביחד. אל המעמקים, שם אוכל להיות שלך ואיתך בממלכה שמעבר לכל תודעה אנושית שיוצרה איי-פעם בספרים הבדיוניים שאת אוהבת לקרוא בימים של גשם באמצע החורף של לונדון.

מה שאת הכי אוהבת בספרים הללו, זה שהם לוקחים אותך למקומות שבהם איש מעולם לא ביקר, אל הדמיונות הכי פרועים שיוצרו במוחך. אל התקווה שאת נאחזת בה בכדיי להרגיש שאת לא משתגעת ביחד איתי, בתוך המקום הנוראי הזה שנקרא הלב שלי, זה שרוצה אלייך ולא מרפה אף-לא לרגע. וזה כל-כך כואב להמשיך לכלוא אותך ברגשות שלי, כואב לך שאת לא מצליחה להשתחרר מהכבלים שתקועים לך באמצע הגוף שהוא מרכז החיים שלך שאת בכלל לא מבינה מה הולך איתך.

וכמה שלא תצרחי, אהובתי, מכאן את לא תצאי בלעדיי, ארצה לכלוא אותך עמוק בתוכי, שתשארי שם, שלא תעזבי אותי שוב. אני לא אוכל להתמודד עם עזיבתך בשנית. אני חושב שאשתגע לפניי שאתן לי לראות אותך הולכת מעל פניי. מבישה את גופי ואת כאביי. את תשוקותיי אל עוד ליל אוהבים עם גופך העירום, היתום מכל אדם שעבר על פניו.

לא ארצה לוותר עלייך לעולם, מכיוון שיודע אני שהרגשות שלנו יישארו בתחתית הנשמה החשוכה שמתאימה בידיוק לנו, כמו פאזל. כמו לחלום אותך. לאן שלא תפני בחייך, השבילים שלנו יתנגשו בשנית גם אם תחפצי בכך וגם אם לא, יקירתי. ואשנא אותך על זה לשארית הנצח הקטן שלנו. על שהצלחת להפוך את יוצריי ולהשאיר אותי כבול האזיקים שכפתו את ידייך התמימות שרוצות לגעת עוד קצת בכל דבר שנשאר שלם בעולם הארור הזה.

לא שכחתי ולא אשכח את כל אשר עולה על ליבי כשאני מסתכל בעינייך החשוכות מכל כאב איום שנגרם לך מאנשיי הירח. הרגשות שלימדת אותי, איך שהצלחת לשבור כל סדק קטן שהיה לי בלב, לעשרים ואחת חתיכות בידיוק. וכשניסית להחזיר אותן בחזרה, התייאשת. לא תוכלי לתקן בן-אדם שבור מהבסיס. אבל רק אם תוכלי להישאר עוד מעט, יפתי, אוכל לחייך בלב שלם וללחוש באוזנייך קסם ילדות. אני מבטיח, קטן.