"חכה לי,אני לא רצה כל-כך מהר..."

"An entire generation that has nothing to say"

המילים האלה מזמזמות לי כל היום בראש. וכשחושבים על זה לעומק, אנחנו זה דור הטכנולוגיה. אם מסתכלים על זה הרבה יותר עמוק, אנחנו לא עושים כלום. יכול להיות שכן יצא איינשטיין משיעוריי כימיה-פיזיקה שלומד איתי בכיתה, יכול גם מאוד להיות שהאדם הבא שינחת על הירח נמצא ממש בארץ שלנו, ופשוט עכשיו הוא מתבזבז על שיעורי עזר בהיסטוריה. התערובת של החברה שלי, שיעורי מתמטיקה משעממים למדיי ויותר מידיי זמן לבד גרמו לי לשקוע במחשבות.

העולם כרגע – מבחינתי, הוא מושלם. הכי עצוב זה שהשלמות זה לא בא מהכיוון החיובי של אני אוהב אותך ואת אוהבת את כולם. אלה שלעומת השנים הקודמות, קיבלנו עולם מושלם. עדיין לא ברור? אנסה להסביר כך,

קחו את הזמן כמאה שנים אחורה, 1910, המון ריגושים בעולם. השידוריי רדיו הראשונים נשמעים לפתע. יפן פולשת לקוריאה. המהפכה המקסיקנית ועוד אלף ואחת דברים שאנחנו לומדים עלייהם היום בשיעוריי היסטוריה.

תעלו בעשור, בעצם בכמה. מהפכת הפמיניסטיות, העם היהודי מקבל טריטוריה משותפת, מלחמת ויאטנם שאיתו בא גם דור ילדי הפרחים. ואיזה מן דור יצא מאיתנו? פעם, אם רצית לייצר סרט, היית יכול להיות בטוח שלא עשו אותו רבים לפנייך. רצית לכתוב שיר או יצירה, יכולת להתפתח מעצמך. היום לא תמצאו הרבה חידושים. יש לנו הכל על "מגש הכסף" כמו שאומרים. וזה נכון.

לדור שלנו אין מילה. אין לנו על מה להאבק. רק לפניי כמה עשורים, הנוער יצא להילחם על אדמתו. אז, גם היום נלחמים בגילאים מסויימים ויש כאלה שנשארים. אבל אנחנו, בתור נוער – אין לנו הרבה מה לעשות חוץ מלשבת ולראות את השעון של המחשב זז.

אני חלק מהדור שאין לו מילה להגיד בשום נושא, אבל לעומתכם. יש לי מה להגיד. יש לי המון מה להגיד בכל-כך הרבה נושאים. רק צריך שיפתחו ויעזרו לי לצמוח מכאן. כאן, בתוך העיר שכוחת האל, אין לי את הבמה להגיד מה שאני חושבת. ואם יש, תמיד יהיה הפחד מה יגידו עליי או מה יגידו על ההורים שלי.

עולם קטן? חברה קטנה? הכל ענק, ענק ומושלם.

אז תפסיקו להגיד כמה שקשה לכם. כי קשה אפשר לשבור אם רק תירצו.

קומו ותמחאו, תנו את הקול שלכם על כל נושא שאתם מאמינים בו. אל תוותרו.

רק תקומו – ותעשו עם זה משהו. לעזאזל.