"חכה לי,אני לא רצה כל-כך מהר..."

קול מזמור מהכנסייה השכונתית. לאחר מכן יש איזה שהיא דממה מתוקה באוויר, שאין כל הזמן. רק בימי ראשון בבוקר. אני מתחיל הליכה מהירה לכיוון החוף מבטחים שלי. אבל לא כמו כולם, אצלי זה לא הבית. זה החוף שקורא לי לבוא אליו, עם הגלים שמלטפים את כפות הרגליים. בוכה איתי דמעות מלוחות. לפעמים אני יכול להישבע שאת יושבת ממש כאן ליידי. כמו שהיה פעם. עם גיטרה, החולצת פינק פלויד שאת כל-כך אוהבת ואנחנו מול הים.

ההרס העצמי שנגרם לא יכול לחזור לאחור. הגוף שלי ספק מכות עזות מאז שהלכת. אני לא זוכר את הלילות שלי בשנים האחרונות. כשהירח מעט מבצבץ מעל לקו האופק המושלם של הים, אני פותח את הבקבוק הראשון ומתחיל לשתות, בחצי בקבוק אני עוד זוכר צביעה אדומה של שמיים לבנים,  והשאר כבר נמחק. למחרת, אני מוצא את עצמי קרוב אלייך, שעוד שניה אני קופץ להציל אותך ולהגיד כמה שאת יפה, וכמה שהתגעגעתי למבט המיואש, לשפתיים האדומות, לשריטות שלך שפצעו את כל גופי בזמן הסקס שלנו.

ואז, כשאני חושב שאני עוד רגע איתך, עוד שניה אני שם וכרוך בזרועותייך, אבל מה עם עכשיו?  העיר אותי המנוול, כל בוקר זה ככה. קם מצד הדרך רק בשביל לא להפריע לעוברים והשבים, את כל אחד מעניין רק הצל שלו. אני מנסה להסביר שאהבה, זה מה שהכי חשוב. אהבה שלא תהיה לי כמוה, והיא עכשיו רחוקה ועם זאת כל-כך קרובה אל הלב שבוער רק לספק את תשוקותיה שהיו בלילות של הירח הכי דק. כמה אהבתי שהיא אמרה שהירח המלא זאת סתם קלישאה לזוגות נאהבים לעשות אהבה. אהבה אפשר לעשות בכל מקום, גם כאן עכשיו. אבל לא אוכל להגשים זאת, בלעדייך.

אף אחת לא הצליחה להחזיק אותי, כמו שאת היית כורכת את ידייך ומלטפת עם אצבעותייך הרכות כמשי או עלי כותרת של הורד הכי יפה בגן. אף אחת לא הצליחה להכיר אף-חלק בי שאת אהבת, הן לא ראו אותי כמו שאת היית רואה. כשאני שוקע במחשבות בעודי צופה בתצלומים שלנו יחד, אני תמיד מצליחה להרגיש עוד את הנשימות שלך עוברות לי מתחת לאוזן. ובלי לשים לב, כאילו מעולם לא היית, אני לוקח עוד בקבוק, ונוסע לים. ואת לא שם יותר.

מהמהמה נראה לך שאת בכלל? נראה לך שאני עוד מרגישה אלייך משהו? אפילו הדבר הכי קטן לא

חוץ מזכרונות שהיו וישראו בעבר הדחוס, רק שם זה ישאר

הדבר היחיד שאת גורמת לי עכשיו זה עצבים! מה נראה לך שאת בכלל? שתדברי אליי כאילו את מעליי?

הא? אני לא אתן לך לעשות את זה יותר

דברי ככה לחברות שלך לא אלייך

ותזדייני עם כל אחת מהן אם צריך

אותי זה לא מעניין

אז סיפרתי להורים שלי, יותר נכון לאבא, הוא זה שסיפר לאמא. אמרתי לו "היי אבא, אני אוהבת בנות." חד וחלק. הוא התחיל להגיד כמה לא נורמאלי שזה ושזה לא טבעי ולא תקין ושלב ויעבור וכל הבלאט שבא בנוסף לזה. בסדר, עבר לו. אחריי הוא סיפר לאמא, היא עשתה לו שטיפת מוח נוראית, והיא לא מפסיקה להציק לי, אתמול הלכתי סתם להפגש עם ידיד טוב, היא אמרה "למה לא שמת קצת בושם? משהו עלייך? גברים אוהבים את זה" או "מה לא יהיו שם בנים? מי שיפנק אותך?" או כמו "בלידה לא יכאב כי בעלך יהיה ליידך" [אחריי ששאלתי אותה אם נותנים בלידה זריקה, סתם בהקשר לשיניים.]

אמא, את לא מבינה. באמת שנמאס. אחריי זה את באה אליי בטענות כמו "למה את עם פרצוף זעוף כל היום? לא כיף לי איתך. תחזרי לאבא שלך"

את יודעת מה? אני אחזור לאבא שלי כי הוא כן מבין אותי ולא מתנגד לכל מילה שנייה שאני אומרת, עוד לפניי שיצאתי מלפנייכם, זה פחות רדף אותי הנושא, היו ירידות ועוד יש, אבל לא כמו אלה. ודיי זה באמת נמאס, אני אשמח לברוח מפה הכי רחוק שאפשר. תפסיקו להתמודד בדרך שאתם חושבים שזה יעבור והכל יפה ובסדר. זה באמת מעצבן. למה שלא תבכו? תצעקו? קחו אותי לפסיכולוג? כמו כל הורה אחר! למה דווקא זה? באמת עלה לי על העצבים...

אם מלפניי זה סתם לא הסתדרתי עם אמא ולא אהבתי אותה, עכשיו, ואני לא מצטערת על זה אף לא לרגע, וזה ממש לא בקטע של עצבים, אני מרגישה את זה כל שנייה ביום -

אני שונאת את אמא שלי.

לפניי איזה שבוע חזרו לי כאביי שיניים נוראיים, הלכנו לרופא, הכל טוב ויפה, הרופא אומר שיש כמה חורים, כנראה אצטרך אורטודנט וטיפול שורש. והוא רק מתחיל. אז..הולכים לאחד מקצועי.

הלכתי היום, הוא מסתכל כמה צילומים [והו, איימ אה סלברטי], אחריי כמה דקות הוא אומר את הדברים הבאים:

-אורטודנט ויישור שיניים [גשר]- חובה !

-שיננית [נו שמנקים שיניים וזה><] - גם חובה !

-כמה סתימות - גם כן.

אחריי שהוא יסתכל בצילומיים שאני אעשה לשיניים, גם יגיד שאני צריכה טיפול שורש...ושלח לעשות כמה צילומים וזהו.

קיצר כואב לי בטירוף ואני עם סתימה זמנית ושונאת את זה, ואמא נזכרת באיחור של כמה שנים, לקחת אותי לרופא שיניים, למרות שקיטרתי לה על זה שנים לפניי זה.

נדפקתי, גשר כל י'-יב'. איכס.

הא יום השואה וזה, סתם זכרונו מציפים אותי מסבתא... כואב אבל חייבים להמשיך ולדעת שהיא עוד מסתובבת ביננו [נו מה, תנו לסמוך על חלומות.]

אממ...שבוע טוב וזה?