"חכה לי,אני לא רצה כל-כך מהר..."

קול מזמור מהכנסייה השכונתית. לאחר מכן יש איזה שהיא דממה מתוקה באוויר, שאין כל הזמן. רק בימי ראשון בבוקר. אני מתחיל הליכה מהירה לכיוון החוף מבטחים שלי. אבל לא כמו כולם, אצלי זה לא הבית. זה החוף שקורא לי לבוא אליו, עם הגלים שמלטפים את כפות הרגליים. בוכה איתי דמעות מלוחות. לפעמים אני יכול להישבע שאת יושבת ממש כאן ליידי. כמו שהיה פעם. עם גיטרה, החולצת פינק פלויד שאת כל-כך אוהבת ואנחנו מול הים.

ההרס העצמי שנגרם לא יכול לחזור לאחור. הגוף שלי ספג מכות עזות מאז שהלכת. אני לא זוכר את הלילות שלי בשנים האחרונות. כשהירח מעט מבצבץ מעל לקו האופק המושלם של הים, אני פותח את הבקבוק הראשון ומתחיל לשתות, בחצי בקבוק אני עוד זוכר צביעה אדומה של שמיים לבנים,  והשאר כבר נמחק. למחרת, אני מוצא את עצמי קרוב אלייך, שעוד שניה אני קופץ להציל אותך ולהגיד כמה שאת יפה, וכמה שהתגעגעתי למבט המיואש, לשפתיים האדומות, לשריטות שלך שפצעו את כל גופי בזמן הסקס שלנו.

ואז, כשאני חושב שאני עוד רגע איתך, עוד שניה אני שם וכרוך בזרועותייך, אבל מה עם עכשיו?  העיר אותי המנוול, כל בוקר זה ככה. קם מצד הדרך רק בשביל לא להפריע לעוברים והשבים, את כל אחד מעניין רק הצל שלו. אני מנסה להסביר שאהבה, זה מה שהכי חשוב. אהבה שלא תהיה לי כמותה, והיא עכשיו רחוקה ועם זאת כל-כך קרובה אל הלב שבוער רק לספק את תשוקותיה שהיו בלילות של הירח הכי דק. כמה אהבתי שהיא אמרה שהירח המלא זאת סתם קלישאה לזוגות נאהבים לעשות אהבה. אהבה אפשר לעשות בכל מקום, גם כאן עכשיו. אבל לא אוכל להגשים זאת, בלעדייך.

אף אחת לא הצליחה להחזיק אותי, כמו שאת היית כורכת את ידייך ומלטפת עם אצבעותייך הרכות כמשי או עלי כותרת של הורד הכי יפה בגן. אף אחת לא הצליחה להכיר אף-חלק בי שאת אהבת, הן לא ראו אותי כמו שאת היית רואה. כשאני שוקע במחשבות בעודי צופה בתצלומים שלנו יחד, אני תמיד מצליחה להרגיש עוד את הנשימות שלך עוברות לי מתחת לאוזן. ובלי לשים לב, כאילו מעולם לא היית, אני לוקח עוד בקבוק, ונוסע לים. ואת לא שם יותר.