גשם של מלאכים פרק 15
"אריאל!"- צעקתי בתוך ראשי, רגע לפני שאיבדתי את ההכרה.
התפללתי שאריאל יימצא אותי בזמן שנפלתי עמוק לתוך החושך.
"תעזרו לי!"- שמעתי קול מוכר ואהוב ומיד לאחר מכן הרגשתי מלא ידיים טהורות ועדינות מרימות אותי. לא יכולתי לזוז. הייתי בשלב שבין חוסר הכרה לחוסר הבנה היכן אני.
שכחתי לפתע הכל. איך הכל קרה? מה אני עושה פה?
הרגשתי כיצד מניחים אותי בעדינות על כר דשא רך ונעים, והרגשת חמימות הציפה אותי.
נשמתי לרווחה ופתחתי את עיניי בהפתעה.
השמיים מולי היו כחולים חסרי עננים, הדשא ששכבתי עליו היה ירוק ,רך ובריא.
הבטתי באנשים סביבי. כולם היו נראים מוזר כל כך... היו להם כנפיים גדולות ולבנות, והם היו נראים טובי לב.
אחד מהם, יפה טוהר, חייך ברגע שפתחתי את עיניי. חייכתי אליו חזרה. היה משהו מרגיע בחיוך שלו.
בעצם, כולם חייכו, אבל נראו מודאגים.
"מיקה?"- מישהו שאל ואני המשכתי לבחון את האנשים סביבי.
"מיקה.."- הוא שוב אמר ואני לא הבנתי למה אחת מן המלאכיות לא מגיבה. מי זאת מיקה?
"מיקה!"- הוא אמר יותר בתקיפות והבטתי בו בבלבול. למה הוא צועק עליי בגלל המיקה הזאת?
"היא בסדר?"- אותו האחד היפה טוהר שאל. היה לו שיער בהיר ועיניים מהפנטות בצבע דבש.
משהו בו היה מוכר לי. פשוט לא ידעתי מה....
"מה קרה לי?"- שאלתי וכולם הביטו בי.
"את אמורה לספר לנו, לא?- נראה לנו שניסית לברוח."- אמרה אחת יפה גם היא. היה לה שיער מתולתל שחור ארוך, ועיניים שחורות עמוקות ועצובות.
"לא יודעת.. אני לא זוכרת.."- אמרתי בבלבול.
כולם התיישבו על ידי על הדשא והאחד שהרגשתי שמוכר לי מאוד לא הפסיק לנעוץ בי מבטים.
הבטתי בו. העיניים שלנו ראו אחת את השנייה. הרגשתי כמו חשמל בלב.
"את יודעת איפה את?"- הוא שאל אותי.
הבטתי סביב. המקום היה יפהפה ושליו. הציפורים צייצו, לעצים היה פרי, הדשא סודר כרים כרים, ולא היה אף ענן בשמיים.
מקום מדהים, אך לא מוכר.
"לא."- אמרתי. האחת עם התלתלים שמה יד על פיה.
"היא איבדה את הזיכרון.. כמו שחשבתי... אמרתי לכם- יציאה מגן עדן זה כמו להתחיל חיים חדשים. שוכחים הכל!"- היא אמרה ואחזה בידי.
"יהיה בסדר"- היא אמרה.
"גן...עדן??"- שאלתי ולא האמנתי. אני בגן עדן?- יכול להיות שמתתי? לא. לא יכול להיות.
למרות שכשחושבים על זה... אלו מלאכים! אוי, אני כל כך טיפשה לפעמים...
"ואתם.... מלאכים?"- שאלתי והצבעתי עליהם בחיוך.
הם הנהנו מבולבלים.
לעזאזל, אני גם לא זוכרת דבר- וגם מתה! אין יותר גרוע מזה...
"דווקא יש יותר גרוע מזה."- המתולתלת אמרה לי.
"את קוראת מחשבות?"- עיניי נפתחו לרווחה והיא צחקה.
"לא, שומעים פה את המחשבות זה הכל. זה בכדי למנוע שקרים..."- היא אמרה ואני הנהנתי להבנה.
הבטתי סביב. היופי היה עוצר נשימה. הכל היה חלומי כל כך.... מעבר לכל דמיון.
"למה יצאתי מגן עדן?"- שאלתי והתרוממתי לישיבה.
"לא ידוע... אבל ככל הנראה לא עשית את זה לבד- רק צייד גן עדן שיש לו את הטוהר של המלאכים מסוגל לפעור כזה חור בסורגים... כנראה שהוא הוציא אותך בכח כי יש עלייך כמה שריטות"- אמר המלאך שמוכר לי.
"דרך אגב- אני אריאל"- הוא אמר ולאחר מכן כל שאר המלאכים הציגו את עצמם;
גבריאל, דניאל, רועי, תם, רעות ואחרונה חביבה- שי.
אני לא זכרתי אף אחד מהשמות חוץ מאת אריאל. משהו בו גרם לי לפרפרים בבטן.
"טוב אנחנו חייבים לחזור לצד השני של הסורגים, כי טכנית מותר לנו לחלץ אותך ולהכניס אותך אבל אם אנחנו נשארים אז זה לנצח... ואני צריך לעשות היום שליחויות."- אריאל אמר וכולם הנהנו ושי ואחד המלאכים הוציא מפתחות גדולים וזהובים ופתח שערים גדולים ומדהימים.
הם נפרדו לשלום ויצאו.
רק המתולתלת, שי אני חושבת, נשארה בפנים.
"למה את לא יוצאת?"
"כי אני חייבת להישאר כאן לנצח..."- היא אמרה והחלה ללכת משם.
הבטתי בדמותה המתרחקת וכל צעד שהיא עשתה והתרחקה ממני הרגשתי בודדה יותר ויותר.
הסתכלתי סביב- הכל היה ריק מאדם.
התחלתי לחשוב על אריאל.
למה הוא כל כך... מוכר לי?
משהו בפנים שלו... משהו במבט שלו...
משהו הפנט אותי.
יכול להיות שאני..שאני מאוהבת במישהו שאני כבר לא מכירה?..
מצטערת על העיקוב.
-מאיה-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נוי ומאיה :)