האסקפיזם הפוסט- מודרני

שעות השינה שלי בשבועיים האחרונים מסתכמות בערך בעשרים שעות, וזה לא הרבה אם תחלקו לימים. בין מפגשים משפחתיים לחזרות למסיבת סיום, מצאתי לי גם זמן לצאת לסמינר (מה שהיה, כמובן, טעות חמורה).

אני באמת לא מסוגלת לסבול את התקופות העמוסות האלה, שבהן אני רק רוצה לישון ולנוח בבית, אבל ההזדמנות לעשות זאת לא מגיעה. אני תוהה אם זה יימשך ככה לאורך כל החיים הבוגרים שלי. זו מחשבה עצובה למדי, חיים שמלאים בדברים שאתה לא רוצה לעשות ותחושות של עומס וחוסר שקט.

מצד שני, בתקופה הקצרה שבה היה לי את כל הזמן שבעולם, לא עשיתי כלום. ישנתי הרבה, התבטלתי הרבה וכל הדברים שלא היו כל כך דחופים נדחו, עד שהם פכו לדחופים בתקופת העומס.

אז מה עדיף? סדר יום עמוס ומעייף או יום חופשי לגמרי? הממ... אני חושבת שצריך איזון, הבעיה זה למצוא אותו. כשאני אצליח, אני אגיד לכם.