האסקפיזם הפוסט- מודרני

כנראה שכל התלונות האלה שאין לי מה לכתוב מעוררות את מוחי הרדום, כי פתאום הנה, חזרה המוזה למחוזותי!

חשבתי על העניין הזה של החלטות בזמן האחרון, כי זו תקופה שכל כך מלאה בהחלטות ולבטים לגבי שנת השירות, הצבא והחיים. ואלה לא החלטות קלות, כי כל דבר הוא כל כך משמעותי וישנה את המסלול של חיי, ומה אם אני אתחרט על מה שבחרתי לעשות?

ומצד שני, גם בחירת המגמות בכיתה ט' נראתה קשה והרת גורל באותה מידה, ואני לא יכולה להגיד שהתחרטתי. כן, זה השפיע מאוד על חיי ועל האנשים שהכרתי, על סדר היום שלי (לעזאזל, זה אפילו הפך את חיי ללא חיים במשך חודש שלם בהפקות התיאטרון), אבל את האפשרויות השונות לא הכרתי, אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי הולכת לאומנות במקום לתיאטרון (מלבד העובדה שהמורה הרעה של אומנות הייתה צועקת עליי כי אני לא יודעת לצייר).

ובמחשבה הזו הבנתי משהו, אני דואגת יותר מידי. אני מתלבטת בלי סוף, ועד שמגיעה להחלטה, נותנת למישהו לגרום לי לפקפק בה. אלה החיים שלי, ואני צריכה לעשות בהם את מה שטוב לי, מה שמרגיש לי נכון באותו הרגע. זה כזה פשוט. ופתאום, במקום לשקול מה כדאי לי, מה יהיה לי יותר טוב, הצלחתי להחליט מה אני רוצה לעשות, מה אני הכי רוצה כרגע.

וזה הפיתרון, לא לחשוב יותר מידי, לא לקחת את הדברים קשה מידי. כן, צריך לשקול את הבחירות והמעשים שלנו בחיים, אבל אי אפשר להיות כל כך לא החלטיים, כל כך ספקניים. ולנסות לשאול את עצמי אם אני בוחרת את מה שבחרתי מהמקום הנכון ומהשיקולים הנכונים רק גרם לי להתבלבל עוד יותר ולהרגיש מיואשת.

אז הנה החלטתי. ולכל אלה שמעקמים פרצוף כי לא התפלספתי מספיק, וכי אין לי הסברים בשבילכם, לכו להזדיין. אני לא צריכה להסביר את עצמי בפני אף אחד. בעיקר לא בפני אנשים שחושבים שהם יודעים הכול.