אז כנראה שהגורל שמע כמה אני אומללה, והחליט לשפר את מצבי באנרגיות חיוביות (או שסתם התלוננתי יותר מידי, אבל הי, מה הסבירות של זה?) כי כמה דקות לאחר כתיבת הפוסט הקודם, הייתי צריכה לצאת לעבודה (חונכות של ילדה מהמושב) וממש לא רציתי לעשות את זה עם מצב הרוח העגום שנפל עלי.
אז יצאתי לדרכי, ממורמרת, כשפגשתי ילדה אחרת מהמושב, שאני מדריכה במסגרת שונה. היא קפצה עליי וחיבקה אותי, ואמא שלה אפילו רצתה לדעת אם אהיה במושב בחצי השנה הקרובה, כדי שאוכל לחנוך גם אותה. אומנם אני לא יכולה, אבל העובדה שהמליצו לה עליי הייתה אולי הדבר המעודד הראשון שקרה היום (וגם מאוד מחמיאה, כמובן).
יתרה מזאת, המפגש עם הילדה שאני חונכת היה מאוד מוצלח היום, ואני רוצה לציין שבהתחלה כיניתי אותה בשמות כמו הקרציה, הדבר המעצבן הזה שאני חייבת להיות בסביבתו, המפונקת, ועוד. כיום, לעומת זאת, אמרתי שהיא חמודה. והתכוונתי לזה! אמא שלה והיא נתנו לי מתנה לכבוד הרשיון- דבר שהן ממש לא חייבות לעשות... ובקיצור, חזרתי הבייתה בחיוך.
העבודה שלא רציתי ללכת אליה, עודדה אותי. החיים מצחיקים.