האסקפיזם הפוסט- מודרני

היא רצתה להביא שמחה לעולם. שמחה ויופי. אמא אמרה לה כל הזמן שהיא לא תצליח להביא יופי לעולם על ידי לכלוך בגדיה היקרים כשהיא כורעת ברך על המרצפות המלוכלכות. ובכלל, אמא תמיד הייתה אומרת, אין צורך לצייר על הרצפה, יש לה מספיק דפים בבית.

אבל המורה דליה אמרה בבית הספר שדפים פוגעים בעצים. גילי לא הבינה לגמרי איך הם עושים זאת, אבל היא ידעה שעצים הם יפים, ובעצים היא לא רוצה לפגוע. ובנוסף לכך, הדפים הם קטנים ולא מאפשרים למספיק אנשים לראות את המצויר בהם, אז גילי מעדיפה לצייר על המרצפות שבתחנת הרכבת.

היא לא סיפרה לאמא את הסיבות שלה, כי אמא אף פעם לא תבין. אמא גם לא אהבה שהיא הולכת לרכבת, היא אמרה שזה מקום של אנשים שאין להם כסף למכונית, ולהם יש מספיק כסף לשתי מכוניות. אז היא ספרה לאבא, ואבא היה לוקח אותה לתחנת הרכבת בכל יום שבת, כשהיה לו חופש מהעבודה. אמא אמרה שזה מגוחך, כי בכל מקרה מנקים את המרצפות בכל כמה ימים, והציורים שלה יימחקו, אבל לגילי לא היה אכפת.

גילי ישבה על המרצפות וציירה שמש גדולה ומחייכת. היא יצאה מהבית כששמעה את סבתא בוכה ביבבות גדולות. היא רצתה לגרום לה להפסיק לבכות, וסבתא תמיד חייכה ואמרה שהיא ילדה מתוקה כששמעה שגילי מציירת כדי לשמח אנשים. אולי זה ישמח אותה גם הפעם. אבא לא היה שם כדי לקחת אותה לרכבת, אבל גילי כבר ידעה את הדרך בעצמה, בכל מקרה.

חתול ג'ינג'י קטן התקרב לעברה והיא חייכה אליו וליטפה את פרוותו המלוכלכת. אמא לא תשמח לשמוע שליטפה חתול מזוהם שלא הכירה, אבל החתול נראה עצוב ובודד, וגם גילי הרגישה ככה. כי בלי אבא, מי יקשיב לה?

הגיעה רכבת גדולה ואדומה, והיא שמעה את הרמקול שאמר שזו הרכבת האחרונה היום. מעט האנשים שעוד היו על הרציף עלו לרכבת, וגילי הייתה צריכה לצאת, כי אחרי שהרכבת האחרונה נוסעת, סוגרים את הרציף, ככה אבא אמר לה. אבל פתאום המקום היה ריק והיו כל כך הרבה יציאות, וגילי לא ידעה איזו מהן היא הנכונה.

היא הרגישה דמעות עולות לעיניה ומחתה אותן במהירות. החתול הג'ינג'י התחכך ברגלה והשמיע קול שניסה כנראה לנחם אותה, אז גילי התכופפה אליו וליטפה אותו שוב. היא תוכל להישאר כאן, עד מחר בבוקר, ואז תמצא את הדרך הביתה, ותראה לסבתא את הציור. כן, זה מה שתעשה.

גילי נשמה נשימה עמוקה ואמיצה, ותכננה לחזור לציור שלה בדיוק כששמעה את צעקתה של אמא.

"גילי!" היא קמה ממקומה במהירות, מוצפת הקלה בראותה את אמא רצה לעברה. היא עמדה להסביר מה היא עושה כאן, ולהבטיח שלא תצא יותר לבד, כשאמא עטפה אותה בחיבוק מוחץ. גדול כזה, כמו החיבוקים של אבא. וגילי לא ידעה למה, אבל הדמעות חזרו, והיא קברה את ראשה בחולצתה של אמא, שליטפה את גבה ומלמלה דברי הרגעה. "גילי שלי. אוי, גילי, כל כך דאגתי."

"אבא לא יכול לקחת אותי יותר לצייר." הייתה תשובתה היחידה של גילי בין יבבותיה, ואמא רק הידקה את אחיזתה בה והרימה אותה מן הרצפה, ייחד עם בגדיה המלוכלכים והידיים שליטפו חתול זר.

"אל תדאגי מתוקה, מעכשיו, אני אקח אותך לצייר."