האסקפיזם הפוסט- מודרני

היא רצתה להביא שמחה לעולם. שמחה ויופי. אמא אמרה לה כל הזמן שהיא לא תצליח להביא יופי לעולם על ידי לכלוך בגדיה היקרים כשהיא כורעת ברך על המרצפות המלוכלכות. ובכלל, אמא תמיד הייתה אומרת, אין צורך לצייר על הרצפה, יש לה מספיק דפים בבית.

אבל המורה דליה אמרה בבית הספר שדפים פוגעים בעצים. גילי לא הבינה לגמרי איך הם עושים זאת, אבל היא ידעה שעצים הם יפים, ובעצים היא לא רוצה לפגוע. ובנוסף לכך, הדפים הם קטנים ולא מאפשרים למספיק אנשים לראות את המצויר בהם, אז גילי מעדיפה לצייר על המרצפות שבתחנת הרכבת.

היא לא סיפרה לאמא את הסיבות שלה, כי אמא אף פעם לא תבין. אמא גם לא אהבה שהיא הולכת לרכבת, היא אמרה שזה מקום של אנשים שאין להם כסף למכונית, ולהם יש מספיק כסף לשתי מכוניות. אז היא ספרה לאבא, ואבא היה לוקח אותה לתחנת הרכבת בכל יום שבת, כשהיה לו חופש מהעבודה. אמא אמרה שזה מגוחך, כי בכל מקרה מנקים את המרצפות בכל כמה ימים, והציורים שלה יימחקו, אבל לגילי לא היה אכפת.

גילי ישבה על המרצפות וציירה שמש גדולה ומחייכת. היא יצאה מהבית כששמעה את סבתא בוכה ביבבות גדולות. היא רצתה לגרום לה להפסיק לבכות, וסבתא תמיד חייכה ואמרה שהיא ילדה מתוקה כששמעה שגילי מציירת כדי לשמח אנשים. אולי זה ישמח אותה גם הפעם. אבא לא היה שם כדי לקחת אותה לרכבת, אבל גילי כבר ידעה את הדרך בעצמה, בכל מקרה.

חתול ג'ינג'י קטן התקרב לעברה והיא חייכה אליו וליטפה את פרוותו המלוכלכת. אמא לא תשמח לשמוע שליטפה חתול מזוהם שלא הכירה, אבל החתול נראה עצוב ובודד, וגם גילי הרגישה ככה. כי בלי אבא, מי יקשיב לה?

הגיעה רכבת גדולה ואדומה, והיא שמעה את הרמקול שאמר שזו הרכבת האחרונה היום. מעט האנשים שעוד היו על הרציף עלו לרכבת, וגילי הייתה צריכה לצאת, כי אחרי שהרכבת האחרונה נוסעת, סוגרים את הרציף, ככה אבא אמר לה. אבל פתאום המקום היה ריק והיו כל כך הרבה יציאות, וגילי לא ידעה איזו מהן היא הנכונה.

היא הרגישה דמעות עולות לעיניה ומחתה אותן במהירות. החתול הג'ינג'י התחכך ברגלה והשמיע קול שניסה כנראה לנחם אותה, אז גילי התכופפה אליו וליטפה אותו שוב. היא תוכל להישאר כאן, עד מחר בבוקר, ואז תמצא את הדרך הביתה, ותראה לסבתא את הציור. כן, זה מה שתעשה.

גילי נשמה נשימה עמוקה ואמיצה, ותכננה לחזור לציור שלה בדיוק כששמעה את צעקתה של אמא.

"גילי!" היא קמה ממקומה במהירות, מוצפת הקלה בראותה את אמא רצה לעברה. היא עמדה להסביר מה היא עושה כאן, ולהבטיח שלא תצא יותר לבד, כשאמא עטפה אותה בחיבוק מוחץ. גדול כזה, כמו החיבוקים של אבא. וגילי לא ידעה למה, אבל הדמעות חזרו, והיא קברה את ראשה בחולצתה של אמא, שליטפה את גבה ומלמלה דברי הרגעה. "גילי שלי. אוי, גילי, כל כך דאגתי."

"אבא לא יכול לקחת אותי יותר לצייר." הייתה תשובתה היחידה של גילי בין יבבותיה, ואמא רק הידקה את אחיזתה בה והרימה אותה מן הרצפה, ייחד עם בגדיה המלוכלכים והידיים שליטפו חתול זר.

"אל תדאגי מתוקה, מעכשיו, אני אקח אותך לצייר."  

בפעם הראשונה שזה קרה, רונה כמעט התעלפה.

היא התעוררה בוקר אחד עייפה במיוחד, היה זה בפברואר, ובחוץ עוד ירד גשם שלא נח לרגע כבר כמה ימים. היא הזדחלה לשירותים, מפהקת בערך ארבע פעמים בדרך הקצרה לפני שטרקה אחריה את הדלת בחוזקה, גורמת למלמולים כעוסים להישמע מחדרה של גלית.

רק לאחר שצחצחה את שיניה חשבה רונה להביט במראה. ונפלה על ישבנה בחבטה חזקה. היא מיהרה להיעמד שוב, מסתבכת במכנסי הפיג'מה שלה, והצמידה את פניה למראה, רק כדי לוודא שמה שראתה אמיתי. אוזניים גדולות ומחודדות החליפו את אוזנייה הרגילות בדרך כלל.

רונה ניסתה, במשך כמעט שעתיים, להסיר את האוזניים המגוחכות שצמחו על צידי ראשה. במהלך אותו הזמן, היא הצליחה להעיר את גלית ("מה לעזאזל כל הרעש הזה על הבוקר?") ולהסתגר בחדרה על מנת לשמור את האוזניים בסוד. לבסוף הבינה רונה שהאוזניים לא עומדות להיעלם. היא חבשה על ראשה כובע מגוחך שהיה חלק מהתחפושת שלה בפורים האחרון, ויצאה לחלל הקטן, המעוטר בספה יחידה וטלוויזיה ישנה, שלו קראו הסלון. גלית הייתה על הספה, כוס קפה בידה (ולא הראשונה הבוקר, רונה ניחשה) ומבט זועם בפניה.

"יש לי שעה שלמה עד שאני צריכה ללכת לעבודה, את יודעת?"

"הממ..." רונה עברה את הספה ונכנסה לחלל הקטן אף יותר, לו הן קראו המטבח, מתחילה להכין את כוס הקפה שלה.

לאחר כמה שניות, הבינה גלית כנראה שרונה לא עומדת להעניק לה תגובה משמעותית יותר, היא המשיכה בתלונותיה. "ואת יודעת למה אני ערה כבר עכשיו? כי מישהי לא טרחה לשמור על קצת שקט הבוקר, ואני לא הצלחתי להירדם. מה יש לך להגיד על זה?"

רונה נזרקה על הספה לצידה של גלית, מחבקת את כוס הקפה בין כפות ידיה. "מצטערת? היה לי בוקר קצת מוזר."

גלית עקמה את אפה וגמרה את הקפה שלה בלגימה מהירה. "את לא היית אמורה להיות בעבודה לפני..." היא שלחה מבט חטוף בשעון הקיר, "שעה בערך?"

רונה התיישרה במהירות במקומה, מחזיקה את הכובע על ראשה כדי שלא ייפול. "שיט!" היא קמה במהירות ורצה לחדרה, שם זרקה על עצמה בגדים וכובע מעט יותר מכובד, לפני שמיהרה החוצה.

"ומה העניין עם הכובעים המוזרים?" היא שמעה את גלית צועקת אחריה בזמן שיצאה.

   ***

בפעם השנייה שזה קרה, רונה התחילה להתעצבן.

האוזניים הספיקו להיעלם עוד באותו היום שהופיעו, ולכן רונה לא העניקה להן מחשבה רבה, אבל באפריל זה קרה שוב. היא התעוררה לאיטה, נהנית מבוקר שבת קריר ואביבי, שלא אמור להיות אופייני לתקופה זו של השנה, אך כנראה שבישראל הכול יכול לקרות. מה שיכול להסביר, אולי, את העיניים הענקיות שמצאה במראה בזמן שצחצחה שיניים.

היא פלטה צרחה מבוהלת ומיהרה לרוץ חזרה לחדרה, טורקת את הדלת אחריה ונועלת אותה. רק בפנים היא שמה לב שפיה מלא עדיין במשחת השיניים..

לאחר כמה רגעים, היא שמעה דפיקה על הדלת.

"רונה?" גלית הארורה הזו, שמתעוררת מוקדם כל כך בשבת בבוקר. "הכול בסדר?"

רונה בלעה את שאריות המשחה מפיה במהירות, משתעלת מעט לנוכח טעם המנטה החריף. "כן, כן, הכול בסדר, מצטערת אם הערתי אותך!"

"השעה שתיים עשרה בצהריים, רונה. לא הערת אותי. אבל אם הייתי ישנה, הייתי מתעוררת מהצרחה הנוראית הזאת. קרה משהו?"

"אה.. כן. לא. רק ראיתי ג'וק." רונה גיחכה בעצבנות, "מצטערת שהבהלתי אותך."

"בסדר, מה שתגידי." לא נשמע שגלית מאמינה לה, "אני בסלון... אם תראי עוד ג'וק."

רונה נאנחה בהקלה ופנתה אל מראת הקיר שלה, בוחנת בה את עיניה, שמסתבר שלא היו רק גדולות, אלא גם לבנות. זה לא משהו שכובע יכול להסתיר.

רונה נאנחה ונשכבה על מיטתה. מה לעזאזל היא אמורה לעשות עכשיו? היא שפשפה את עיניה (מה שלא היה נוח במיוחד, בהתחשב בגדול שלהן) והחליטה לחזור לישון.

היא התעוררה שוב רק בשבע בערב, למשמע דפיקות רמות בדלתה.

"רונה! רונה! הכול בסדר? רונה!"

היא כיסתה את פניה בכרית ונאנחה בתסכול. "מה?"

"הו, תודה לאל! מה קורה איתך? לא יצאת מהחדר כל היום!" גלית נשמע כועסת.

"אז למה לעזאזל את לא נכנסת במקום להעיר אותי?" אה, כן. העיניים. הדלת הנעולה. "לא משנה. הכול בסדר, פשוט ישנתי."

גלית נאנחה בתסכול, "בסדר, מוזרה אחת. אם תרצי לצאת מההסגר, אני בחדר שלי."

רונה קמה ממיטתה והביטה במראה שוב בחשש, עיניה חזרו לגודלן וצבען המקורי. היא נאנחה בהקלה והשתטחה על מיטתה.  

***

בפעם השלישית שזה קרה, רונה כבר התחילה לתהות אם יש משמעות לעניין.

היא התעוררה ליום עבודה נוסף, רק כשבועיים מאז המקרה הקודם, והפעם מצאה את שיערה ירוק. היא לא נפלה, ולא צעקה, רק מלמלה בתסכול. "לא שוב."

היא יצאה מהשירותים בטריקת דלת, שוכחת לצחצח את שיניה ולא טורחת להחביא את שיערה.

"רונה!"

"סליחה!" צעקה רונה לכיוון חדרה של גלית לפני שנכנסה לחדר שלה והתלבשה במהירות. כשיצאה לסלון, גלית כבר עמדה במטבח והכינה קפה לשתיהן.

"מה לעזאזל קרה לשיער שלך?" נראה היה שגלית מתאפקת שלא לצחוק.

"אל תשאלי." רונה קיבלה את כוס הקפה בתודה, ושתיהן סיימו את השתייה שלהן בשקט.

"רונה, למה השיער שלך ירוק?" שאלה גלית לבסוף.

רונה נאנחה והניחה את כוס הקפה הריקה על השולחן. "אני חושבת שיש בי משהו מוזר."

"את זה אני יודעת, אבל איך זה קשור לשיער שלך?"

היא שלחה בגלית מבט מלא תוכחה, אבל חיוך התפשט על פניה במהירות. "אני פשוט... דברים משתנים פתאום. בהתחלה האוזניים, אחר כך העיניים, ועכשיו השיער. אני לא יודעת למה, אבל זה בדרך כלל עובר בערב." רונה שלחה בגלית מבט חושש, אבל זו נראתה רגועה לגמרי, אם קצת מהורהרת.

"ניסית להעביר את זה?"

"להעביר את זה?"

"כן. אם זה קורה, ועובר בסופו של דבר, אולי את יכולה לגרום לזה לעבור בעצמך."

"את לא מאמינה לי, נכון?" אין הסבר אחר לפשטות בה קיבלה גלית את הדברים.

"אני מאמינה לך. תנסי את זה."

רונה הביטה בה למספר שניות לפני שעצמה את עיניה וחשבה על שיערה, חוזר לצבעו השחור הטבעי. "זה לא יעבוד, את יודעת." היא פקחה עין אחת כדי למצוא את גלית מחייכת אליה.

"אה, באמת? אז כדאי שתסתכלי במראה."

רונה רצה מהסלון אל השירותים במהירות. היא עמדה מול המראה כמעט דקה שלמה, לפני שגלית הופיעה מאחוריה, חיוך משועשע על פניה.

"עכשיו תנסי לשנות את העיניים שלך שוב, כל העניין יכול להיות ממש שימושי."

הקטע הזה נכתב בהשראתה של תמונה מדהימה שלצערי, אני לא מצליחה למצוא כרגע, אבל אם אמצא אותה, אעלה אותה.

אשת קרח:

אשת קרח, את קפואה לרגשות.

מתהלכת בעולמך הקפוא, יער עד של שלג.

את כמהה לחום, עיניך תרות אחר אותה שמש במרומים, ואת תמיד תוהה איך יכול להיות שהיא כל כך גדולה, ואת אינך רואה אותה.

את קפואה מבפנים, פסל קרח מעוצב יפה, חלול.

את זקוקה לעזרה, אך לעולם לא תודי בכך.

את רוצה לבעור, להרגיש את ההתלהבות, החום.

הקור והאיפוק כבר מאסו עליך. ואת עליהם.

את משוטטת, עבודה, מחפשת בין פתיתי השלג, מקור קטן של חום, של נחמה. אבל את אשת קרח.

ואף אחד לא רוצה אישה קפואה.