האסקפיזם הפוסט- מודרני

השעה שלוש בלילה (בוקר?), אני זומבית מעייפות, ביום ראשון יש לי מבחן מתכונת שלא התחלתי עדיין להתכונן אליו, ואני לא מצליחה להירדם. ולכן, תנו לי לספר לכם למה הצד הימיני של הראש שלי כואב מספיק כדי שאוכל לישון רק על צד שמאל.

אתמול היה כנס של מכנית רבין, והיה פשוט נהדר. העניין הוא, שזה היה לילה לבן, מה שאומר שבשלב מסויים כולנו היינו קצת עייפים. כן, גם אני. וכשאני עייפה, אני גם... איך לומר, מגושמת. אז בעודי יורדת במדרגות בהליכה המהירה הזו, ספק קפיצה, שמאופיינת רק לירידה במדרגות, גיליתי שהכפכפים שלי לא מחזיקים את רגלי ביעילות, ונפלתי.

הנפילה הפתיעה אותי, לא מעצם הנפילה (שכן אני, החיננית, רגילה ליפול), אלא מעוצמתה. כפי שציינתי, אני רגילה ליפול, ויודעת כיצד לבלום את עצמי, כך שראשי (או כל איבר חיוני אחר) לא ייפגע. ולכן, בלמתי את עצמי בעזרת המרפקים, ואז הרגשתי את המהלומה החזקה במותן. לכמה שניות, הייתי בטוחה שזו נפילה רגילה, אך כואבת, והצלחתי לעצור את עצמי בהצלחה. אך טעות הייתה בידי, לאחר כמה שניות הרגשתי את הפגישה בין ראשי למדרגות שמעליי.

זו הייתה נפילה מבהילה מאוד, והייתי צריכה לעמוד במקום במשך דקה וחצי עד שהפסקתי להרגיש את הדם פועם בראשי, וגם אז, התחלתי להרגיש את הנפיחות בצד הימיני של הראש (מזל שאין לי שיער קצר, אה?) ואת הכאב.

ועכשיו, המותן הימני והראש שלי כואבים, ואני מנסה למצוא תנוחה נוחה לישון בה, כשלבסוף אני מחליטה שהמתכונת בהיסטוריה יכולה ללכת להזדיין, אני ארדם בשעה כלשהי היום, אתעורר בשעה כלשהי מחר, ואולי אצליח ללמוד קצת בין לבין.

והפוסט הזה, חברים, הוא הסיבה שאסור לי להיות ערה בשעות שכאלה.