המקום בו הזכרונות הופכים לגלים

חושך.יד מגששת למצוא את מתג האור.משחק מהיר של "כן" ו "לא".

אור.סנוור זמני.חדר זר.לא מוכר.

ולחשוב שהוא יקרא הבית השני ל-6 השנים הבאות.

מכה.מקום לא רגיל למקם בו כיסא.

מבט מהיר לאמצע החדר.חטוף למטבח.זריז לשירותים.חיפוש נוקב אחרי מרפסת.

השעון מראה צהריים.כמה שעות קודם לכן,שעון אחר הראה בוקר. בישראל.

6 שנים מפה אחורה חטיבת ביניים.גיל 13. 6 שנים מפה קדימה סיום לימודי רפואה.גיל 24.

עכשיו 18.וקצת.קצת יותר.

אמצע החיים.

פריקת מזוודות.הרבה זכרונות נשארו מאחור.אבל לא כאלו שבאמת אפשר לשכוח.

ובעצם,למה לנסות בכלל.

ריח של שינויים.אחרי הכל,הכל זה לטובה.

לפחות כך מאמינים.

את הפוסט הזה לא כתבתי מנקודת המבט שלי.

אלא של בן אדם קרוב אליי,שאני מאחלת לו את כל ההצלחה שבעולם

על אף היותו רחוק מכאן.