"..מה שקולך הפנימי אומר זו האמת שלך.."

לוקחים נשימה עמוקה לפני הסערה הבאה,

רגע קטן של שקט לפני שהעיניים נעצמות למחצה והחצי השני עדיין על המשמר.

חצי חלום, חצי שינה.

שמחה שמהולה בעצב גדול.

העצב הגדול מכולם - הוא כשאין עם מי לחלוק את העצב.

והשמחה שמאירה את פנינו היא לנדור להיות ביחד.

מסמך שמתכלה עם השנים שחוצה את העצב לשניים ואז תמיד יש מי שירים את השני.

שולפת הסברים, אידיאולוגיות ואמונות שמכסות על פחד גדול וישן שלה. הפחד מלהיפגע.

היא מעדיפה להיות בנקודת ההתחלה שהיא נמצאת בה כרגע - לבד מאשר להגיע אלייה חזרה, חלשה.

ואז - מי באמת ירים אותה? מה הטעם בלקחת את הסיכון של ליפול לאחור אם אין אף אחד שיתפוס אותך?

הכוחות החזקים ביותר לא סיפקו אותה.

מנעולי דם שנפתחו למחצה, חברויות שנמחצו, אנשים שנעלמו.

הכל חומק לה בין הידיים.

ומה נשאר לה? עצמה.

וכשזו אחת אל מול העולם הגדול למסור את עצמה יהיה מטופש במעט.

אולי במקום הקסום כביכול שהיא שואפת אליו היא תמצא אנשים כמוה, שעדיין לא איבדו את התקווה...

כי היא לא איבדה את התקווה ואת ארשת הציניות והכעס שהיא עוטה על פנייה אפשר להעלים בחיוך אחד תמים.

ואולי זה הפחד, הידיעה שהיא כמו ילדה קטנה, שמאמינה לכל סיפור, גם אחרי שעברה הכשרה מעמיקה ועכשיו היא אשפית השקרנים, עדיין בדייה קטנה, אגדה מפגרת סוחפת אותה ואת הדמיון הפורה שלה לארץ לעולם לא.

רק האירוניה פה מבצבצת אל מול העיניים ואף אחד לא רואה.

בארץ לעולם לא, כלום לעולם לא קורה, לא באגדה העגומה של האנונימית המדוברת.

אבל הפעם, יקרה, כי הפעם אל מול כל החוקים, היא יוצאת אל העולם, אחלו לה הצלחה,

הדרך לאושר רצופה במכשולים, ובנימה אגדית זו היא יוצאת אלייה.