"..מה שקולך הפנימי אומר זו האמת שלך.."

הלב פועם לי באוזן, קולי דעך וגופי רועד כולו. המוסיקה עשתה את שלה.

אינסוף אנשים נמעכים זה על זה ונהנים מזה, למה לא?

אינסוף של אנשים מזדנבים זה אחרי זה, הוא הזנב של ההוא ואני הזנב שלהם. למה כן?!

רק לא לחשוב יותר מידי, זו קללה, אכן חשבתי.

התסכול הזה, לכפות על כולם לאהוב אותי.

וההסתייגות החדה מכל מגע שנשלח אליי, כשבעצם זה בלתי אפשרי כשכולם בסופו של דבר באו להימעך על כולם.

והוא. מאוהבת או לא, מתוסכלת או לא... כשמגיע אחר לתמונה אני בכלל לא חושבת עליו.

אבל הוא תמיד שם, משחק לי ברגשות.

וגם בעוד אינספור שנים תמיד יהיה את הדבר הזה, בלי מילים שלשנינו יש..

לא יודעת אם כבוד, ולא יודעת אם אגו אבל אני רק יודעת שזה זיק של שנייה בעיניים שנעלם ולא ברור מה משמעותו.

לא יודעת אם הוא זה שאני מאוהבת בו או התפקיד שהוא מגלם בחיים השטחיים שלו.. אבל הוא לא מרפה ממני ולו לרגע.

אני מניחה שהוא לא יודע ובכלל לא מרגיש, וטוב שכך..

מאין תכונה לא ברורה שלי, לרצות להכאיב לעצמי, הוא התגלמות כל החראים בעולם הזה ובכל זאת אותו אני רוצה.

פעם ראשונה בחיים שלי שהמוח בוגד בי לחלוטין. בעצם אולי הפעם המליון.

ערב אחד של טירוף חושים לא מתקבל אצל אנשים שהגלגלים אצלהם לא מפסיקים לנוע, ואצלי זה ככה.

חושבת עד תסכול, מנתחת את החיים לחלקיקים מעיקים וקשים ונתקעת שם.

שיעבור הבלבול הזה, התסכול הזה, נגמרתי.

הפעם המוסיקה באמת עשתה את שלה...