היה מצעד, חוזרים לשגרה. הבית הפתוח חוגג את הקיץ

והיום, ילדים, פוסט חינוכי. האמת היא שרצינו לעדכן על התאריך הסופי של המצעד, על המיקום שלו וכל מיני אינפורמציות שכאלה  -  אבל אומרים לנו ששום דבר לא סופי עדיין (העולם מתקדם נורא לאט לאחרונה).

מצד שני, מתברר שאם את מתכוונת לצעוד או סתם תומכת מרחוק, את עלולה לגלות שלאנשים יש כל מיני טענות למה זה רעיון רע. נכון, תמיד אפשר להגיד "כי ככה בא לי", אבל למקרה שאתם בקטע של  דיון אינטלקטואלי היסטורי שכזה, הנה לכם מונולוג קצר.

זה נכתב קצת בשביל סטרייטים,  אבל גם ללהט"ביות מותר לקרוא.

(אגב, כדי להרגיש את רוח הדברים צריך לקרוא בטון מתלהם)

 *

מצעד הגאווה מעורר התנגדות.

זו פרובוקציה, אומרים לנו. למה לנפנף בזה? בסדר, נגיד שזה נורמלי, אתם כמו כולם. אבל אתם רואים מישהו מאיתנו, הסטרייטים, צועד ומנופף במה שהוא עושה בחדר המיטות שלו? וחוצמזה, חובבי הבלונדיניות, למה הם לא מרגישים צורך לצעוד?

צריך להתחיל מההתחלה.

אנחנו מיעוט מדוכא. לא נותנים לנו לחיות כבני אדם שווים בחברה הישראלית. כמו מיעוטים רבים אחרים, אנחנו לא יכולים להתחתן כאן. כמו מיעוטים אחרים, לא ממש מדברים עלינו בפומבי.

כן, יש פה ושם  סרט קומי עם דמויות של הומואים (וכשזה לא קומי ההומו חייב למות. עדיין.) אבל לכו לגן ילדים – נדיר שתמצאו התייחסות למודלים אחרים של משפחות. לכו לבתי ספר – יש ספרים על התפתחות מינית, אבל אין שום טקסט נורמלי על התגבשות הזהות המינית. לא משהו שתואם את ההשקפות של סוף המאה ה-20, שלא לומר תקופתנו. הציצו בטלוויזיה – אנחנו מופיעים שם בד"כ כביזאר. אם יש דמות של לסבית – זה כל מה שאנחנו צריכים לדעת עליה. זה מה שמאפיין אותה, השאר נגזר מזה. (ונכון, שם זה גם מתחיל להשתנות.)

משתיקים אותנו. מעדיפים שלא נתבלט באשר אנחנו הומואים (או לסביות, שלא לדבר על טרנסים). כשאני הולך לרופא אני צריך לשקול אם לציין את הפרט הרלבנטי על חיי, שמא הוא הומופוב. כשאני פותח חשבון בנק משותף אני צריך להתווכח עם הפקידה כדי שהבנק יכיר בזוגיות שלי. בעבודה שלי עוד לא נתנו לי את המתנה שנותנים לכל מי שמתחתן. שכחו...

וכדי לשנות את המצב צריך להבין שהמיעוט הזה קיים. צריך גם להבין את השוני: שלא כמו מיעוטים אחרים ההומואים נמצאים בכל מקום, יש לסביות בכל כיתה, גייז בכל יחידה צבאית בה "הומו" היא קללה נפוצה.

אחת הדרכים להשיג נראוּת (מילה יפה, תודו) היא להפגין. לצעוד ברחוב. להראות שאנחנו קיימים. זה לא נעים, זה דוקר בעין, זה צבעוני ומכוער? בשביל זה יש זכויות אזרח. בשביל מי שהרוב לא נהנה ממנו.

זה מעורר התנגדות, תאמרו? זה חושף הומופוביה ומוציא את הארס על פני השטח. עדיף לי ככה. שנראה למי קשה איתי.

ועוד דבר. יש גם את כל הגייז בארון. החרדים והדתיים והחילונים והנוער ומבוגרים שמביטים בעיניים כלות, לפעמים באים להסתכל, לפעמים אפילו מצטרפים למפגינים נגד, אבל נהנים מידיעה שיש עוד כאלה. שיש ארגונים גאים, ואנשים שמחים, וסתם אנשים רגילים שצועדים ומזדהים. לכן, על קצה המזלג, מצעד.

ומשהו קטן על גאווה. אנחנו לא גאים בנטייה המינית שלנו, לא בחרנו בה. אנחנו גאים על זה שבחרנו לא להתכחש לעצמנו. על זה שדחינו את הדיכוי החברתי הסמוי והגלוי ובחרנו לצאת אל האור, לקבל את הזהות המיעוטית שלנו, ואפילו להשתמש בה כדי להיאבק על זכויות אדם בחברה השסועה והמקפחת שלנו. בחרנו להיות אמיתיים עם עצמנו. זה לא טריוויאלי, יש לזה מחיר, וזה ראוי אפילו לקצת גאווה. לא?