רוברטה,
באותו היום של התאונה חזרתי מאבא שלי, וזה מוזר, כי גם באותה שעה שקרתה התאונה חשבתי עליך...
אני חוזרת לירושלים ומקבלת טלפון מהמורה שלי. היא סיפרה לי על התאונה. "היום בבוקר הייתה תאונה למשפחת ברנשטיין, ההורים של משה ואחותו נהרגו" נפלה עליי פצצה בהפתעה.... :( (הפתעה לא נעימה בכלל...)
איך שהיא אמרה לי את זה, את היית הראשונה שחשבתי עליה.... אמרתי לעצמי: "מה?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!!!?? אני לא אראה את רוברטה יותר???????!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!!?!??!?!?!?!"
אני נזכרת, שבסוכות כ"כ ביקשת שנבוא אליכם, כי לא רציתם להיות לבד.. באנו.
ואז אני נזכרת בשייק של המלון והאננס... ואמרתי לאמא שלי שתבקש מימך את המתכון. אמרת "בשמחה!". אבל לא הספקת לתת...
אני גם נזכרת שהדפסת דבר תורה ואמרת לנו שהדבר תורה מזכיר לך אותנו...
רוברטה,
את היית אישה מדהימה, ואנחנו כולנו מתגעגעים אליך.
בקסם שלך היית אוספת אנשים, ואחרי התאונה כל הקהילה התנדבה לעזור ולסייע למשה ועפרה.
את פשוט גדולה! אם כל הקהילה התנדבה לעזור, כנראה שבקסם המיוחד שלך לא שמת לב ואספת את כל הקהילה...
וגם.. כל אחד שהכרת סיפר שאת נתת לו הרגשה שהוא העדיפות הראשונה אצלך בלב. את בעצם נתת לכל אחד להרגיש שהוא "וואו" שבעצם את היית ה"וואו" הכי הכי הכי הכי גדול.
אני עוד זוכרת שלפני שנתיים, כשאני ומשה היינו בכיתה ד', התחלנו ללכת ל"אופק". אמא שלי לקחה אותי לשם במכונית שלה, ואז ראינו אתכם הולכים ברגל לשם. הצענו לכם להצטרף אלינו, ומאז- את ואמא הייתן עושות תורנויות לקחת אותי ואת משה.
וקרה פעם אחת שמשה היה חולה, וזה היה התור שלך לקחת, והוא לא בא לאופק. הודעתי לאמא שלי שמשה לא הגיע והיא התקשרה אליך. אמרת שאת אוספת אותי אפילו שמשה לא הגיע.
אני ואמא חייבות לך תודה ע-נ-ק-י-ת על כל מה שעשית בשבילנו, וסליחה על שלא הספקנו להחזיר לך על כל הטובות שעשית בשבילנו.
רוברטה, דבר אחרון,
אני רוצה להגיד לך, שבגלל (בעצם.. בזכות) כל הדברים הקטנים (שהיו כ"כ גדולים) אני הרגשתי שהיית אמא שלי.
ועכשיו אחרי התאונה אני הרגשתי שאיבדתי דבר שהוא כ"כ יקר לי (אני לא יודעת איך לתאר את זה..)
רוברטה,
תודה על הזכות שהייתה לנו להכיר אותך.
אל תשכחי, רחוק מהעין, אבל אף פעם לא מהלב!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: