לא ממזמן קראתי ביקורת של סופר ידוע על "כותבי הדור הצעיר", שלא מסוגלים לכתוב בזמנים אחרים מלבד הווה. אם תחשבו רגע, אולי זה יראה גם לכם קצת הגיוני: ברמה השטחית, אפשר לומר שאנחנו מעדכנים הכל ברגע האמת: נדיר למצוא סטטוס בפייסבוק בלשון עבר. ברמה הקצת יותר ברוס ספירנגסטינית, ההרגשה היא שאנשים (או לפחות אני, הוא ויהלי סובול) אוכלים-קוראים-מדברים-ישנים, וכל הימים נמרחים אחד לתוך השני בזמן הווה מתמשך שיוצא משליטה.
בכל מקרה, עכשיו אני מאוד מודעת לעצמי כשאני כותבת בזמן הווה. אז עשיתי ניסוי: לקחתי קטע (סתמי וקיטשי למדי, אבל מתי כבר כתבתי משהו אחר?) שיכתבתי אותו בשלושת הזמנים, פלוס ניסיון בונוס לדחוף שלושה זמנים (ופועל בציווי!) וראיתי מה יצא. מעניין? מחריד? משעמם? בזבוז של בייטים יקרים שהיו יכולים להכיל תמונה של חתול ג'ינג'י משחק בכדור צמר בצורת מגן דויד? אולי. אבל זה היה הדיל: אני כותבת, אף אחד לא קורא, וכולם ממשיכים את חייהם חסרי המשמעות בשלווה יחסית.
***
דלת נוספת נטרקת לך מול האף. כבר יומיים אוושת האוויר היבש טופחת על פנייך, נשיפת בוז דוממת שמעקצצת בעינייך הדומעות בלי הפסקה. שבוע אתה הולך-עושה-לומד-מדבר-צוחק-מתפקד בלולאת המוביוס הזאת שהיא העולם שלך: לכל כיוון אליו אתה פונה, אתה מוצא את עצמך באותו מסדרון אפור, מחבק את עצמך. קרן שמש חורפית חודרת דרך חלון מלוכלך, מלטפת את קצה הנעל שלך, ובתוכה חלקיקי אבק מסתחררים, מרקדים באדוותיה של נשיפת האוויר המלגלגת, שהודפת אותך אל הקיר כמו אגרוף חזק בכתף.
דלת נוספת תיטרק לך מול האף. תראה: יומיים שלמים אוושת האוויר היבש תטפח על פנייך, נשיפת בוז דוממת תעקצץ בעיניים שידמעו בלי הפסקה. שבוע תסתובב-תעשה-תלמד-תדבר-תלך בלולאת המוביוס שתהיה העולם שלך. אתה תתקדם, אבל כמו בכישוף אכזרי תמצא את עצמך שוב ושוב באותה הנקודה. תעמוד במסדרון אפור, תחבק את עצמך. קרן אור חורפית תחדור דרך החלון המלוכלך, תלטף את קצה הנעל שלך, ובתוכה יסתחררו חלקיקי אבק, ירקדו באדוותיה של נשיפת האוויר המלגלגת, שתהדוף אותך אל הקיר כמו אגרוף חזק בכתף.
דלת נוספת נטרקה לך על קצה האף, ועדיין לא למדת. יומיים אוושת האוויר היבש טפחה על פנייך, נשיפת בוז שעקצצה בעינייך שדמעו בלי הפסקה. עוד שבוע בו עשית-למדת-דיברת-הלכתב לולאת המוביוס שהייתה העולם שלך. התקדמת והתקדמת רק כדי לגלות שמצאת את עצמך באותה הנקודה, במרכזו של מסדרון אפור, מול דלת שננעלה. שוב חיבקת את עצמך. קרן אור חורפית שחדרה דרך החלון המלוכלך ליטפה את קצה נעלך. בתוכה הסתחררו גרגרי
אבק, ריקדו באדוותיה של נשיפת האוויר המלגלגת, שהדפה אותך אל הקיר כמו אגרוף חזק בכתף.
קרה-קורה-יקרה.
דלת נוספת נטרקה לך על קצה האף. כבר יומיים אוושת האוויר היבש טופחת על פנייך, נשיפת בוז לעגנית שמעקצצת בעיניים הדומעות שלך בלי הפסקה. שבוע עשית-למדת-דיברת-טיילת בלולאת המוביוס שהיא העולם שלך עכשיו. התקדמת והתקדמת רק כדי לשוב ולעמוד באותו מסדרון אפור, מול דלת נעולה, מחבק את עצמך. ועכשיו, צפה! כמו בהילוך חוזר של סרט ישן, קרן אור חורפית תחדור דרך החלון המלוכלך, תלטף את קצה הנעל שלך. בתוכה יסתחררו חלקיקי אבק, ירקדו באדוותיה של תנועת האוויר הדוקרת, שתהדוף אותך אל הקיר כמו אגרוף חזק בכתף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
