in my life

 הכי חשוב, זה להיזהר שלא להסתנוור, עת פנסי הרחוב מאירים את הכביש הרטוב, ומחזירים כל כך הרבה אור, יחסית לעיר כל כך אפורה. אסור להתמסר לרעש פעמונים שבוקע מכל פינה, בין אם מאופניים, חשמליות, אך בעיקר כנסיה כי זה טוב לדעת שהשעות מתחלפות, מבלי להרגיש איך חולפת שעה, אך עדיין- הזמן זז לאט, ויש את כל הזמן. אבל אסור להתמסר לזה. ולמרות שהידיים קפואות, אין מנוס מלשלוף סיגריה, עטופה בנייר גלגול חצי מקומט, לשאוף ולשחרר את העשן לחלל האוויר, ולאפשר לו להתערבב בחופשיות (שבני אדם כמהים לה) באדי הקור החמקמקים. ביחד- הם טוענים להיות ענן גדול, יוצרים את התחושה שאף אחד מעולם לא שיחרר כל כך הרבה עשן בנשיפה אחת, וזוהי דרך טובה לטשטש את המציאות, אפילו אם עד למשב הרוח הבא.

בניגוד מוחלט למצופה, הרגליים כואבות רק כשמפסיקים ללכת, והגרון שורף כשמפסיקים לעשן. לעיר הזאת חוקים משלה, והם מצליחים להשכיח את החוקים המוטמעים היטב, רק כי אין להם שום חוקיות. החוק בידי האדם, והחומר בידי היוצר, ויש תחושה מדהימה של שליטה, מבלי שאחרים ישתלטו, עם נכונות להשתטות בכל רגע נתון, ולוותר על השליטה בספונטניות לא מחושבת.