חתולים מעופפים

חלק ג'

*

מר בנט נכנס לבית וראה את אישתו יושבת בפתח. כשהיא ראתה אותו היא קמה, הוא בא לנשקה אך נתקל בפרצוף זועם.

"אתה לא בעל! את נחש בוגד...איך אתה מעז לבגוד בי עם המשרתת?! ?" צעקה עליו.

"מה?" הוא הבין שהיא ראתה אותם ופניו החווירו. "אני לא יודע על מה את מדברת..."

" אל תנסה להכחיש! אתה אולי עורך דין , אבל אותי אתה לא תרמה!" סילביה צעקה ובכתה ובעלה עמד מולה ולא ידע מה לעשות. "הרגעי יקירתי, זה לא טוב בשבילך להתרגש. זה לא טוב בשביל התינוק. את עלולה ללדת לידה מוקדמת". סילביה התעלמה ממנו והלכה משם בכוחות עצמה. היא הלכה לחפש את לידיה. היא לא מצאה אותו והחלה לרוץ בכל הבית עד שראתה אותה יושבת בפינת חדר האירוח , בוכה.

"הו, לידיה, יקירה" פנתה אליה. לידיה נבהלה לשמע קולה והפסיקה לבכות לרגע. כשראתה  שזו סילביה, המשיכה להתייפח ואמרה" הו, גברת בנט, אני כל כך מצטערת..."

"אין לך מה להצטער יקירה" אמרה לה סילביה וליטפה אותה." אני יודעת שהכל היה הרעיון שלו. רק עכשיו גיליתי עם מי באמת התחתנתי." זלגה דמעה מזוית עינה של סילביה. "אבל יקירתי, את חייבת למהר. הבנתי מגרטה שאת לא רוצה להישאר פה" לידיה הנהנה. "אם כך, ארזי את חפציך ועוד שעה ריצ'ארד יבוא לקחת אותך. אבל שלא יוודא שום דבר למר בנט!" לידיה חיבקה את סילביה ורצה לארוז.

סילביה נשברה והתמוטטה.

*

לידיה ארזה את חפציה במהירות וקייט נכנסה לחדר.

"מה את עושה לידיה? לאן את הולכת?" אנג'לה האחות הבכורה נכנסה אחריה "לידיה אל תעזבי אותנו!"

רצה אליה וחיבקה אותה. לידיה החלה להתייפח מחדש.

"אני לא עוזבת. אני רק נוסעת לחופשה קצרה" שיקרה. " את תחזרי בקרוב ?" שאלה אותה קייט.

"כן מתוקתי. אני חייבת לצאת כבר אז תנו לי נשיקות וניפרד." הבנות נתנו לה נשיקות וצעקו אחריה  "נתגעגע אליך לידיה! תחזרי מהר" לידיה רצה  מהר עם התיק למטה. היא הייתה חייבת לעבור בלובי ומר בנט ראה אותה.

"לידיה! רק רגע לידיה! לאן את הולכת" הוא רץ אחריה והיא התעלמה והגבירה את קצב הליכתה.

פתאום נשמעו צעקות. הן נשמעו כמו הצעקות של גברת בנט. מר בנט התלבט ולא ידע לאן לפנות. לבסוף הוא שלח אחריה את השומרים ורץ למקום שממנו באו הצעקות.

השומרים עקבו אחריה לזמן מה אך היא הצליחה להתחמק מהם.

*

מר בנט  רץ לחדר האירוח  וראה את גברת בנט שוכבת על הרצפה. מסביבה הייתה שלולית מים והיא צעקה ונראתה סובלת ייסורים קשים. "תזמינו מהר רופא!"  קרא מר בנט אל המשרתים שהיו בקרבת מקום.

הוא לא יכול היה לרדוף אחרי לידיה עכשיו. אישתו יולדת.

*

בבית הייתה מהומה.

לידיה התגנבה מהמעבר של המחסן אל החצר האחורית. למזלה רק מעטים הכירו את מעבר זה. גרטה הראתה לה לא מזמן.

ברגע שיצאה החוצה, אל האוויר הקר, החלה לרוץ כמו שלא רצה בחייה.

היא רצה, ובכל כמה צעדים הביטה אחורנית לוודא שאין אף אחד בעקבותיה.

לבסוף הגיעה לביתו הצנוע והקטן של ריצ'ארד.הוא היה ממוקם אחרי המדשאות הגדולות של האחוזה ליד האגם.

למרות השעה המאוחרת לידיה החלה לדפוק על הדלת ולצלצל פעמים רבות.

כעבור כמה רגעים פתח את  הדלת איש בכותנת קצרה בעל מראה עייף ומופתע.

"לידיה?" שאל בתמיהה .

"אני יכולה להיכנס?" שאלה בתקיפות.

"כמובן,כמובן היכנסי" ענה מופתע ומבולבל.

"מה לך לחפש פה בשעה כה מאוחרת,יקירה?"

"הגברת גילתה. היא כועסת. האדון גם הוא כועס. הוא רצה שאשאר ושאשקר לעלמה ואגיד שלא קרה כלום. אני לא יכולה ו.. והוא שלח אנשים . הם מחפשים אותי" אמרה בלחץ תוך כדי שהיא בולעת חצי מהמילים.

ריצ'ארד שתק. לקח לו זמן להבין כל מה שאמרה.

הבעת הבלבול התחלפה בדאגה ובכעס ואז בהבעה רגועה יותר.

"טוב. אם זה המצב את לא יכולה לחזור לשם."

"אבל ריצ'ארד , לאן אלך? אני לא יכולה להישאר אצלך.הם בטוח יבואו לחפש אותי פה ו..ו.. אתה תסתבך נורא,אני לא יכולה." אמרה בהחלטיות.

"ילדתי,הרגעי אני לא מתכוון להשאיר אותך פה."

"יש לי תכנית, אבל אנחנו לא יכולים לצאת עכשיו יש יותר מידי בלגן בחוץ."

"נצא מחר מוקדם בבוקר."

"לאן אתה לוקח אותי?" אמרה בחשש.

"הכל את תדעי מחר.ועכשיו לכי לנוח עבר עליך יום קשה."

לידיה עשתה כדבריו. היא סמכה על ריצ'ארד ובאמת הייתה מותשת מהיום שעבר עליה.

"לידיה!לידיה!לידיה התעוררי" אמר ריצ'ארד .

לידיה פתחה את עינייה. תחילה לא הבינה מה היא עושה אצל ריצ'ארד ולמה הוא מעיר אותה בשעה כל כך מוקדמת. ואז נזכרה.

בחוץ היה חשוך ולא נשמעו שום קולות חוץ ממשבי הרוח.

"הזדרזי, בקרוב השומרים מתחילים את סיורם הראשון."

לידיה ידעה שהסיור הראשון נערך ב4 בבוקר ופחדה לשאול מה השעה.

היא הייתה מוכנה והם יצאו דרך הדלת האחורית .

הכרכרה כבר חיכתה להם שם. לידיה הניחה את תיקה מאחור ועלתה אל המושב ליד ריצ'ארד.

"את לא רוצה להמשיך לישון? את בטח עייפה" אמר ריצ'ארד . גם הוא ניראה עייף.

"לא , לא אני מעדיפה להיות פה איתך" אמרה וחייכה. ריצ'ארד חייך בחזרה והם יצאו לדרך.

לידיה איבדה כל תחושה של זמן. לא היה לה מושג כמה זמן הם רוכבים. חלק מהדרך דיברו ביניהם ,רוב הזמן רק ריצ'ארד דיבר.

הנופים היו מדהימים.הם לא נסעו דרך העיר אלא דרך היערות.

השמש עלתה לאט והיה אפשר לראותה דרך ענפי העצים שהקיפו אותם.

"זה קרוב.נגיע עוד מעט".

"אה..ריצ'ארד לאן בדיוק נגיע?" שאלה כשנזכרה שבעצם עדיין לא גילה לה.

"מישהי שאני מכיר." "היא גרה ביער. היא תדאג לך, את יכולה לסמוך עליה."

בעודם רוכבים, הם שמעו קולות מאחוריהם. בהתחלה הם לא הבינו מאיפה הם באים וריצ'ארד ביקש מלידיה להסתובב לבדוק מה זה. היא הסתובבה וכשהחזירה את מבטה אליו פניה היו לבנים.

"זה הם, הם מצאו אותנו!הם רודפים אחרינו. הו, מהר ריצ'ארד, מהר!"

ריצ'ארד האיץ בכרכרהופניו לבשו הבעת דאגה. השומרים מאחורי קראו לו לעצור.

"טוב, לידיה יקירתי, אני חייב לעצור, וכשאני אעצור תרדי מהר ותברחי לתוך היער בלי שיראו אותך" אמר לה אחרי מחשבה רבה. "מה? מה אני אעשה ביער? איך אני אמצא את דרכי לאישה?" שאלה בבהלה.

"את תסתדרי, היא גרה קרוב, אני מצטער, אני חייב לעצור להם. תרדי מהר ותסתתרי."

ריצ'ארד עצר ולידיה ירדה במהירות והסתתרה מאחורי עץ. היא הייתה כ"כ מבוהלת. היא לא לקחה את התיק שלה, ואין לה מושג מהי הדרך לביתה של האישה ההיא.

*

השומרים הגיעו לכרכרה של ריצ'ארד." מה מעשיך כאן נהג?" שאל אחד השומרים את ריצ'ארד. "אני נוסע להעביר חבילה לצד השני של העיר" ענה בבטחון. "הא כן? ראית במקרה את העלמה לידיה?" שאל השומר.

"לא, לא מאז אתמול" שיקר. "טוב, אנחנו נצטרך לעשות בדיקה בכרכרה שלך בכל מקרה אדוני" אמר השומר.

"כמובן, אדוני , אם אתה מצווה לכך" ריצ'ארד פתח להם את הדלת לחלק האחורי של הכרכרה. הוא חיכה בחוץ והיה במתח  גדול. הם יצאו והוא נסה לשמור על קור רוח.

"תודה אדוני. נסיעה נעימה" השומרים אמרו והמשיכו בדרכם. ריצ'ארד נשם לרווחה. הוא הספק להחביא את התיק של לידיה מתחת למושב. הוא נסע לכיוון הבית של האשה וכשהגיע השאיר שם את התיק של לידיה. הוא לא יכול להסתכן בלחזור לחפש אותה.

*

לידיה נכנסה לעומק היער. היא פחדה שימצאו אותה. היא רצה והסתכלה אחורה כל כמה שניות. היא הייתה מפוחדת. כל הזמן היא שמעה קולות מסביבה. היא לא ידעה קולות של מה הם היו אבל היא נזהרה מהם.

היא הלכה כל היום צפונה, כמו שריצ'ארד אמר לה , עד שהשמש שקעה ואז היא עצרה לנוח. היא הסתכלה מסביבה וראתה רק עצים. היא לא ראתה שום סימן לבית, לחווה, לבני אדם.

הייאוש הרעיב אותה. למזלה הנה לה שקיק עם קצת אוכל- בשר ולחם. היא הוציאה את הבשר והחלה לאכול אותו, כשפתאום היא שמעה מאחוריה נהמה. היא הסתובבה במהירות וראתה זוג עיניים נוצצות בחושך.

היא נבהלה, פלטה צווחה והתחילה לרוץ. היא רצה מהר ככל שיכלה ושמעה כל אותו זמן את החיה מאחוריה. פתאום גוש פרווה כסוף ומבריק זינק על ידה. הוא תפס את ידה בשיניו. היא צרחה ונסתה להשתחרר בזמן שהזאב נאבק לקחת ממנה את השקיק. כשהיא הבינה שהוא רוצה את האוכל היא שמטה את השקיק והזאב עזב את ידה, הרים את השקיק והלך משם. היא הייתה כל כך מפוחדת ומבוהלת. היא התחילה לבכות בכי חרישי. ידה כאבה ודיממה. היא הרגישה את הדופק ביד ופחדה לאבד הרבה דם. בוכה ותשושה, היא חשבה מה לעשות.

היא חייבת להכין לעצמה תחבושת, אסור לה לאבד דם. היא קרעה חתיכה משמלתה וכרכה סביב ידה המדממת. היא הידקה את התחבושת טוב, כדי שהדם יפסיק לזרום.

היא לא ידעה איפה ואיך תישן, היא פחדה שיתקפו אותה שוב. היא בכתה ובכתה בשקט ובסוף נרדמה על הגזע שעליו נפלה.

*

לידיה התעוררה לעתים תכופות. ידה פעמה בכאב אך הדם הפסיק לזרום. היא הייתה רעבה.

היא ניסתה לצבור כמה שיותר שעות שינה .

השמש זרחה היא חיממה את לידיה. היא הרגישה יותר טוב. היא התיישבה וחיבקה את רגליה. היא חשבה על כל מה שקרה. ומה תעשה עכשיו? היא באמצע היער בלי שום ידע לאן ללכת.

היא נזכרה שריצ'ארד אמר לה שתמשיך צפונה שם נמצא הבית של האישה. היא הלכה במשך כמה שעות אך לא יכלה להתגבר על תחושת הרעב.

לידיה החליטה לחפש אחר אוכל היא רק תסטה מהמסלול מעט.

היא הבחינה בעץ פירות כלשהו ליד נחל קטן במרחק של כמה מטרים. היא נגשה אל העץ קטפה פרי ושטפה אותו בנחל. לידיה בחנה את הפרי מכל צדדיו ולאחר כמה דקות החליטה שהוא כנראה תפוח וטעמה. אכן תפוח. התפוח לא היה טעים במיוחד אבל זה הדבר הכי טוב שעמד לרשותה.

תחושת הרעב נרגעה מעט והיא המשיכה ללכת.

לידיה כבר לא הייתה בטוחה שהיא בכיוון צפון כמו שריצ'ארד הורה לה.

היא חשבה לעצמה כמה טיפשי היה לחפש אחר אוכל ולסטות מהדרך.

דמעות עלו בעיניה כשהשמש החלה לשקוע. היא הייתה אמורה כבר להגיע לביתה של האישה ועכשיו היא הלכה לאיבוד ויהיה עליה שוב לישון ביער.

לידיה המשיכה ללכת עד שהחשיך כמעט לגמרי היא עצרה ליד עץ יפיפה שענפיו הגיעו עד לאדמה יוצרו מעין מחסה. היא התיישבה מתחת לעץ מחבקת את רגליה ומכורבלת בתוך עצמה.

הלילה היה קר במיוחד.

היא השעינה את גבה על הגזע ונרדמה תוך דקות ספורות.

 לידיה התעוררה מוקדם. מרוב רעב.

 היא נזכרה שהדבר היחיד שאכלה מאז שריצ'רד עזב אותה היה כמה תפוחים בודדים.

היא יצאה מתוך המחסה . היה יום יפה השמש החלה לזרוח והתחיל להתחמם סוף סוף אחרי יומיים קרים מאוד.

השמש העלתה חיוך על פניה של לידיה.

היא עשתה לעצמה סימני דרך כך שתמיד תוכל לחזור לאותו עץ אורן שישנה בו.זה היה המקום היחיד שהרגישה בו בטוחה.

היא טיילה עד הצהריים בחוץ ואספה  תפוחים ,גרגירי יער ודובדבנים. כשהגיעה אל העץ החלה לאכול. לאחר שגמרה לידיה הייתה מותשת מהחיפוש והאכילה והלכה לישון.

לידיה קמה שוב רק  לקראת הערב  ומיד יצאה לחפש אוכל. השמים היו מעוננים והיא פחדה שיתחיל לרדת גשם.

כשחזרה לאחר שאספה עוד אוכל, כבר היה חושך.

היא אכלה מהאוכל שאספה ולאחר מכן נשכבה לרגליי העץ . היה לה קשה להירדם והיא התעוררה לעיתים קרובות מהקור ומטיפות הגשם שפגעו בה.

היומיים הבאים התנהלו כמו שציפתה לידיה -גשם גשם וגשם.

היא נשארה כל הזמן בתוך המחסה שלה מתחת לעץ ואפילו הצליחה להדליק אש . האוכל שאספה יום לפני הספיק לה.

*

לידיה הסתובבה כבר שבועיים ביער בלי למצוא את דרכה. היא מנסה לשרוד, מוצאת אוכל מועט והולכת הרבה, אולי בדרך היא תמצא איזה בית.

היא ישנה כל לילה שינה לא מספקת, מלאה בסיוטים , והיא כבר התחילה לוותר על התקווה למצוא בית. ריצ'ארד אמר שזה כה קרוב, מדוע היא לא מוצאת את זה? היא הלכה צפונה כמו שהוא אמר לה או לפחות היא חשבה שהיא הלכה.

היא התעוררה בבוקר, כמו כל יום וניסתה למצוא משהו לאכול, אפילו משהו קטן.

היא מצאה שיח של תותי- בר. היא חשבה שזה יפסיק לה לבינתיים, וקטפה כל מה שיכלה. היא התחילה לאכול וללכת ופתאום שמעה צעדים . צעדים של חיה בעלת 4 רגליים. טפיפות רכות. היא לא ידעה של איזה יצור הם. הם יכלו להיות של כל אחד. היא קיוותה שזה לא יהיה זאב שוב.

היא שמעה את הצעדים מתקרבים לקראתה ופחדה עד מוות. היא התחבאה מאחורי עץ והסתכלה מסביב.

היא לא ראתה שום דבר , עד שפתאום , היא הבחינה במשהו לבן ופרוותי. עברה במוחה מחשב על הפרווה המבריקה הכסופה של הזאב. אך זו לא הייתה אותה פרווה.

היא הוציאה את ראשה ממחבואה וגילתה שהיצור הלבן היה בעצם עז. בסך הכל עז.

היא כל כך שמחה . העז אכלה קצת מהעשבים של היער ודידתה אל מחוץ לטווח ראייתה של לידיה.

לידיה מיהרה ללכת אחריה , כי אם יש פה עז, בטח יש באזור מרעה ובטוח שיש לו בעלים.

היא עקבה אחרי העז עד שיצאה מהיער והגיעה לשטח מרעה בלי עצים. היא הייתה מאושרת למראה הזה, חסר העצים. היא סקרה את הסביבה וראתה לא רחוק משם מבנה. היא רצה לעברו מלאת תקווה.

היא התקדמה לעבר העז ולקחה אותה בידיה. העז אחראית לנס הזה, והיא תחזיר אותה לביתה.

לידיה ראתה את החווה לפניה. חיוך פשט על פנייה ורגשות שלווה,הקלה ואושר הציפו אותה. היא סוף סוף הגיעה לבית אשר חיפשה במשך כל כך הרבה זמן.

היא נשארה כמה דקות במקומה נותנת להרגשות להציף את כולה .

לאחר מכן החלה לרוץ לכיוון הבית. היא נעצרה במרחק מטרים ספורים מהמקום והחלה לבחון אותו. פתאום עלתה במוחה המחשבה שאולי זה אינו הבית שעליו דיבר ריצ'ארד וגרוע מכך אולי יש שם את השומרים שמחפשים אחריה?.

לידיה הלכה בצעדים קטנים ושקטים עם העז בידיה.

כעת היא כבר ממש קרובה היא התגנבה אל החלון והתחבאה מתחתיו.

היא שמעה קולות מתוך הבית אך לא הצליחה לבין דבר.

פתאום נפתחה הדלת. לידיה הייתה כעת חשופה לגמרי. היא לא הצליחה לזוז היא עמדה קפואה במקומה. מתוך הדלת יצאה אישה מבוגרת בעלת מראה מטופח ואיש גבוה ממנה בעל מבנה גוף רחב .

האיש פנה אליה.

"לידיה , זאת את?"

"ריצ'ארד!" היא קראה ורצה אליו.

"הו לידיה! תודה לאל! אני כבר לא ידעתי מה לחשוב, כל כך דאגנו."אמר תוך כדי שהוא מחבק אותה בכל כוחו.

"אני רואה שהבאת את העז שאבדה לי!" אמרה האישה בשמחה.

"הו, לידיה, יקירתי. היא רק הגיעה וכבר היא מועילה!"

"בואו ,בואו ניכנס לבית" קרא ריצ'ארד.

הסוף?

הרעיון היה של נטע והביצוע שלה ושלי. תודה לכל מי שעזר,קרא, הציע ותיקן.

מצטערת על הערבוב של הצבעים שם באמצע. זה לא בכוונה.

להת'