עוד נשמה נפלה למשכב.
כוח עליון לקח אותה מהאדמה.
כמו כל הנשמות, היא עלתה לשמים.ושם הן שמורות היטב היטב.
שמורות, אבל לא בצנצנות.
כל חייהן היו בצנצנות, תחת זכוכית מגדלת.
העין מסתכלת ואצבע נכנסת ומתערבת. מי ביקש את האצבע הזאת ?
היד של אותה אצבע מלטפת אותן עכשיו. מנחמת, מבטיחה –עכשיו יהיו שקט ומנוחה.
כל חייהן סבלו מרעש ומלחמה.
עכשיו הן מנסות להשכין שלום. הן עכשיו מחליטות מה יהיה על פני האדמה.
כל חייהן החליטו בשבילן. ציוו וביקשו ובכלל לא התחשבו.
עכשיו הן מתחשבות בכל הברואים. מטפלות ומגנות.
כל חייהן רק תקפו אותן, פגעו בהן. הן שמעו דברים שלא רצו לשמוע.
עכשיו הן שומרות סוד, שותקות.
כל חייהן הן שתקו. אז מדוע הן ממשיכות לשתוק?
איפה הצדק , לאן הוא נעלם?
האם הכוח העליון הכחידהו מן העולם?
נשמות מיוסרות בוכות, מתייפחות.
איפה הכוח העליון שלקחן ועשה אותן אחראיות?
למה הוא לא מטפל בנשמות?
כי הן עכשיו המטפלות. כל חייהן הן סובלות.
גם כשאינן עוד חיות.
"אין מנוחה לנשמות צדיקים- לא במוות ולא בחיים."
אני יודעת שזה ממש לא מתאיפ לי לכתוב משהו כל כך פסימי.
אבל זה המצב רוח שלי בימים האחרונים, ועל דברים כאלה אני חושבת.
לתחרות כתיבה שלישית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
