חתולים מעופפים

סיפור בנושא יופי לתחרות כתיבה שניה שמנוהלת ע"י הבלוג הזה.

נכתב הפעם רק ע"י הדרחתול.

לא נעזרתי באף אחד ולא שאלתי אף אחד מה דעתו ואם צריך לשנות , אז יכול להיות שיצא קצת יותר מעפן.

הוא נשען על הקיר ובהה. הוא בהה בשערה השחור שהבריק בעור השמש ,בלחייה הסמוקות, בגופה הענוג.בידיה הקטנות שאוחזות בספרים ורגליה הארוכות שצועדות בבטחון במסדרון.

הוא רצה לשאוב כמה שיותר מהיופי הזה.

היא התקרבה לכיוונו. הוא היה רגוע וידע בדיוק מה לעשות.

הוא תפס את מבטה בדיוק לפני שפנתה ובירך אותה לשלום.הוא מיד הציע לעזור לה לסחוב את הספרים אך היא סירבה בנימוס.

היא ניפרדה ממנו בנפנוף ונכנסה לכיתה שלה. הוא נשאר מסדרון, מוקסם.

כל הדרך הביתה הוא בעט באסן וחשב. מה לעשות? לדבר איתה? להגיד לה מה הוא מרגיש?

בעט עוד בעיטה והתקדם. הוא שמע את חברו קורא לו מאחוריו.

הוא נעצר וחיכה לו. חברו שם לב שהוא מוטרד ושאלו מה קרה.

הוא פשוט לא היה יכול להסביר. הוא רק אמר: "יש בחורה אחת.."

"אה, בחורה אחת. הכל מתחיל ומסתיים בבחורה." אמר חברו וקרץ לו.

"לא, אתה לא מבין...היא פשוט כל כך יפה..." הוא ענה ושקע בהרהורים.

"נו, בטח שהיא תהיה יפה, אחרת למה שתסתכל עליה?" אמר חברו וגיחך.

הוא לא אהב את הגסות הזאת של הבנים בגילו. הוא לא הבין אותם...

הוא חזר הביתה וחשב עליה כל היום. הוא היה חייב לעשות משהו.

למחרת הוא ניגש לדבר איתה בהפסקה. היא הייתה ליד התא שלה , לבד. הוא היה מוכן לגשת אליה רק בתנאי שהיא תהיה לבד.

הוא דיבר איתה על בית הספר ולימודים והזכירה איזה סרט חדש שיצא. היא אמרה שהיא מעוניינת לראות אותו ומיד הוא הזמן אותה לראותו אותו יחד איתו.

היא חייכה והנהנה והוא היה ממש מאושר. הוא חש הקלה שהחלק הקשה מאחוריו.

שעה לפני הפגישה הוא עוד הסתדר מול המראה. היה חשוב לו שהכל יהיה מושלם.

שלא ישאר לו כתם שוקולד בזוית הפה , שלא יקרה שום דבר שיביך אותו. הוא רצה למצוא חן בעיניה. הוא הגיע למקום הפגישה וחיכה לה.

היא הגיעה ,ירדה מהאוטובוס. בשבילו זה היה כאילו שירדה עם ענן מהשמים.

היא לבשה שמלה שהדגישה את גזרתה הדקה והוא היה כל כך מוקסם. כשהתקרבה הוא נשק לידה והיא צחקה.

הוא חשב שזו התחלה טובה.

הם נהנו ולקראת סוף הפגישה הוא לחש על אוזנה מלים יפות וביקש להיפגש עימה שוב.

היא הסכימה והוא כל כך שמח. היא עשתה אותו מאושר.

הם המשיכו להיפגש, וזה היה נראה כאילו כל פגישה יותר טובה מקודמתה. אך הוא לא ידע, לא היה לו מושג, מה היא חושבת עליו.

ערב אחד הם ישבו במסעדה מפוארת. הוא הרשה לעצמו לשלם עליה. הם דיברו וצחקו והוא חשב שהיא נהנית איתו.

הוא היה מהופנט מעיניה שבהו בו ,משפתיה שזזו ברכות כשהיא דיברה.

כשהם יצאו הוא עמד על הכביש עם היד מונפת כדי להזמין לה מונית.

מונית התקרבה לכיוונם והחלה להאט. הוא החליט לנצל את הרגע.

הוא קירב אותה אליו בפתאומיות ולחש על אוזנה ברוך : "אני אוהב אותך."

היא תלתה בו מבט שואל ואחרי רגע קצר נכנסה למונית בלי לומר מילה.

חברו המתין לו במכונית. הוא נכנס והתיישב בלי לומר מילה.

חברו שאל : "אחי , מי זאת הילדה היפה הזאת ?"

והוא השיב : " הילדה היפה הזאת כרגע שברה לי את הלב."

מקווה שאהבתם.

נתראה בסיפור הבא.

חלק ג'

*

מר בנט נכנס לבית וראה את אישתו יושבת בפתח. כשהיא ראתה אותו היא קמה, הוא בא לנשקה אך נתקל בפרצוף זועם.

"אתה לא בעל! את נחש בוגד...איך אתה מעז לבגוד בי עם המשרתת?! ?" צעקה עליו.

"מה?" הוא הבין שהיא ראתה אותם ופניו החווירו. "אני לא יודע על מה את מדברת..."

" אל תנסה להכחיש! אתה אולי עורך דין , אבל אותי אתה לא תרמה!" סילביה צעקה ובכתה ובעלה עמד מולה ולא ידע מה לעשות. "הרגעי יקירתי, זה לא טוב בשבילך להתרגש. זה לא טוב בשביל התינוק. את עלולה ללדת לידה מוקדמת". סילביה התעלמה ממנו והלכה משם בכוחות עצמה. היא הלכה לחפש את לידיה. היא לא מצאה אותו והחלה לרוץ בכל הבית עד שראתה אותה יושבת בפינת חדר האירוח , בוכה.

"הו, לידיה, יקירה" פנתה אליה. לידיה נבהלה לשמע קולה והפסיקה לבכות לרגע. כשראתה  שזו סילביה, המשיכה להתייפח ואמרה" הו, גברת בנט, אני כל כך מצטערת..."

"אין לך מה להצטער יקירה" אמרה לה סילביה וליטפה אותה." אני יודעת שהכל היה הרעיון שלו. רק עכשיו גיליתי עם מי באמת התחתנתי." זלגה דמעה מזוית עינה של סילביה. "אבל יקירתי, את חייבת למהר. הבנתי מגרטה שאת לא רוצה להישאר פה" לידיה הנהנה. "אם כך, ארזי את חפציך ועוד שעה ריצ'ארד יבוא לקחת אותך. אבל שלא יוודא שום דבר למר בנט!" לידיה חיבקה את סילביה ורצה לארוז.

סילביה נשברה והתמוטטה.

*

לידיה ארזה את חפציה במהירות וקייט נכנסה לחדר.

"מה את עושה לידיה? לאן את הולכת?" אנג'לה האחות הבכורה נכנסה אחריה "לידיה אל תעזבי אותנו!"

רצה אליה וחיבקה אותה. לידיה החלה להתייפח מחדש.

"אני לא עוזבת. אני רק נוסעת לחופשה קצרה" שיקרה. " את תחזרי בקרוב ?" שאלה אותה קייט.

"כן מתוקתי. אני חייבת לצאת כבר אז תנו לי נשיקות וניפרד." הבנות נתנו לה נשיקות וצעקו אחריה  "נתגעגע אליך לידיה! תחזרי מהר" לידיה רצה  מהר עם התיק למטה. היא הייתה חייבת לעבור בלובי ומר בנט ראה אותה.

"לידיה! רק רגע לידיה! לאן את הולכת" הוא רץ אחריה והיא התעלמה והגבירה את קצב הליכתה.

פתאום נשמעו צעקות. הן נשמעו כמו הצעקות של גברת בנט. מר בנט התלבט ולא ידע לאן לפנות. לבסוף הוא שלח אחריה את השומרים ורץ למקום שממנו באו הצעקות.

השומרים עקבו אחריה לזמן מה אך היא הצליחה להתחמק מהם.

*

מר בנט  רץ לחדר האירוח  וראה את גברת בנט שוכבת על הרצפה. מסביבה הייתה שלולית מים והיא צעקה ונראתה סובלת ייסורים קשים. "תזמינו מהר רופא!"  קרא מר בנט אל המשרתים שהיו בקרבת מקום.

הוא לא יכול היה לרדוף אחרי לידיה עכשיו. אישתו יולדת.

*

בבית הייתה מהומה.

לידיה התגנבה מהמעבר של המחסן אל החצר האחורית. למזלה רק מעטים הכירו את מעבר זה. גרטה הראתה לה לא מזמן.

ברגע שיצאה החוצה, אל האוויר הקר, החלה לרוץ כמו שלא רצה בחייה.

היא רצה, ובכל כמה צעדים הביטה אחורנית לוודא שאין אף אחד בעקבותיה.

לבסוף הגיעה לביתו הצנוע והקטן של ריצ'ארד.הוא היה ממוקם אחרי המדשאות הגדולות של האחוזה ליד האגם.

למרות השעה המאוחרת לידיה החלה לדפוק על הדלת ולצלצל פעמים רבות.

כעבור כמה רגעים פתח את  הדלת איש בכותנת קצרה בעל מראה עייף ומופתע.

"לידיה?" שאל בתמיהה .

"אני יכולה להיכנס?" שאלה בתקיפות.

"כמובן,כמובן היכנסי" ענה מופתע ומבולבל.

"מה לך לחפש פה בשעה כה מאוחרת,יקירה?"

"הגברת גילתה. היא כועסת. האדון גם הוא כועס. הוא רצה שאשאר ושאשקר לעלמה ואגיד שלא קרה כלום. אני לא יכולה ו.. והוא שלח אנשים . הם מחפשים אותי" אמרה בלחץ תוך כדי שהיא בולעת חצי מהמילים.

ריצ'ארד שתק. לקח לו זמן להבין כל מה שאמרה.

הבעת הבלבול התחלפה בדאגה ובכעס ואז בהבעה רגועה יותר.

"טוב. אם זה המצב את לא יכולה לחזור לשם."

"אבל ריצ'ארד , לאן אלך? אני לא יכולה להישאר אצלך.הם בטוח יבואו לחפש אותי פה ו..ו.. אתה תסתבך נורא,אני לא יכולה." אמרה בהחלטיות.

"ילדתי,הרגעי אני לא מתכוון להשאיר אותך פה."

"יש לי תכנית, אבל אנחנו לא יכולים לצאת עכשיו יש יותר מידי בלגן בחוץ."

"נצא מחר מוקדם בבוקר."

"לאן אתה לוקח אותי?" אמרה בחשש.

"הכל את תדעי מחר.ועכשיו לכי לנוח עבר עליך יום קשה."

לידיה עשתה כדבריו. היא סמכה על ריצ'ארד ובאמת הייתה מותשת מהיום שעבר עליה.

"לידיה!לידיה!לידיה התעוררי" אמר ריצ'ארד .

לידיה פתחה את עינייה. תחילה לא הבינה מה היא עושה אצל ריצ'ארד ולמה הוא מעיר אותה בשעה כל כך מוקדמת. ואז נזכרה.

בחוץ היה חשוך ולא נשמעו שום קולות חוץ ממשבי הרוח.

"הזדרזי, בקרוב השומרים מתחילים את סיורם הראשון."

לידיה ידעה שהסיור הראשון נערך ב4 בבוקר ופחדה לשאול מה השעה.

היא הייתה מוכנה והם יצאו דרך הדלת האחורית .

הכרכרה כבר חיכתה להם שם. לידיה הניחה את תיקה מאחור ועלתה אל המושב ליד ריצ'ארד.

"את לא רוצה להמשיך לישון? את בטח עייפה" אמר ריצ'ארד . גם הוא ניראה עייף.

"לא , לא אני מעדיפה להיות פה איתך" אמרה וחייכה. ריצ'ארד חייך בחזרה והם יצאו לדרך.

לידיה איבדה כל תחושה של זמן. לא היה לה מושג כמה זמן הם רוכבים. חלק מהדרך דיברו ביניהם ,רוב הזמן רק ריצ'ארד דיבר.

הנופים היו מדהימים.הם לא נסעו דרך העיר אלא דרך היערות.

השמש עלתה לאט והיה אפשר לראותה דרך ענפי העצים שהקיפו אותם.

"זה קרוב.נגיע עוד מעט".

"אה..ריצ'ארד לאן בדיוק נגיע?" שאלה כשנזכרה שבעצם עדיין לא גילה לה.

"מישהי שאני מכיר." "היא גרה ביער. היא תדאג לך, את יכולה לסמוך עליה."

בעודם רוכבים, הם שמעו קולות מאחוריהם. בהתחלה הם לא הבינו מאיפה הם באים וריצ'ארד ביקש מלידיה להסתובב לבדוק מה זה. היא הסתובבה וכשהחזירה את מבטה אליו פניה היו לבנים.

"זה הם, הם מצאו אותנו!הם רודפים אחרינו. הו, מהר ריצ'ארד, מהר!"

ריצ'ארד האיץ בכרכרהופניו לבשו הבעת דאגה. השומרים מאחורי קראו לו לעצור.

"טוב, לידיה יקירתי, אני חייב לעצור, וכשאני אעצור תרדי מהר ותברחי לתוך היער בלי שיראו אותך" אמר לה אחרי מחשבה רבה. "מה? מה אני אעשה ביער? איך אני אמצא את דרכי לאישה?" שאלה בבהלה.

"את תסתדרי, היא גרה קרוב, אני מצטער, אני חייב לעצור להם. תרדי מהר ותסתתרי."

ריצ'ארד עצר ולידיה ירדה במהירות והסתתרה מאחורי עץ. היא הייתה כ"כ מבוהלת. היא לא לקחה את התיק שלה, ואין לה מושג מהי הדרך לביתה של האישה ההיא.

*

השומרים הגיעו לכרכרה של ריצ'ארד." מה מעשיך כאן נהג?" שאל אחד השומרים את ריצ'ארד. "אני נוסע להעביר חבילה לצד השני של העיר" ענה בבטחון. "הא כן? ראית במקרה את העלמה לידיה?" שאל השומר.

"לא, לא מאז אתמול" שיקר. "טוב, אנחנו נצטרך לעשות בדיקה בכרכרה שלך בכל מקרה אדוני" אמר השומר.

"כמובן, אדוני , אם אתה מצווה לכך" ריצ'ארד פתח להם את הדלת לחלק האחורי של הכרכרה. הוא חיכה בחוץ והיה במתח  גדול. הם יצאו והוא נסה לשמור על קור רוח.

"תודה אדוני. נסיעה נעימה" השומרים אמרו והמשיכו בדרכם. ריצ'ארד נשם לרווחה. הוא הספק להחביא את התיק של לידיה מתחת למושב. הוא נסע לכיוון הבית של האשה וכשהגיע השאיר שם את התיק של לידיה. הוא לא יכול להסתכן בלחזור לחפש אותה.

*

לידיה נכנסה לעומק היער. היא פחדה שימצאו אותה. היא רצה והסתכלה אחורה כל כמה שניות. היא הייתה מפוחדת. כל הזמן היא שמעה קולות מסביבה. היא לא ידעה קולות של מה הם היו אבל היא נזהרה מהם.

היא הלכה כל היום צפונה, כמו שריצ'ארד אמר לה , עד שהשמש שקעה ואז היא עצרה לנוח. היא הסתכלה מסביבה וראתה רק עצים. היא לא ראתה שום סימן לבית, לחווה, לבני אדם.

הייאוש הרעיב אותה. למזלה הנה לה שקיק עם קצת אוכל- בשר ולחם. היא הוציאה את הבשר והחלה לאכול אותו, כשפתאום היא שמעה מאחוריה נהמה. היא הסתובבה במהירות וראתה זוג עיניים נוצצות בחושך.

היא נבהלה, פלטה צווחה והתחילה לרוץ. היא רצה מהר ככל שיכלה ושמעה כל אותו זמן את החיה מאחוריה. פתאום גוש פרווה כסוף ומבריק זינק על ידה. הוא תפס את ידה בשיניו. היא צרחה ונסתה להשתחרר בזמן שהזאב נאבק לקחת ממנה את השקיק. כשהיא הבינה שהוא רוצה את האוכל היא שמטה את השקיק והזאב עזב את ידה, הרים את השקיק והלך משם. היא הייתה כל כך מפוחדת ומבוהלת. היא התחילה לבכות בכי חרישי. ידה כאבה ודיממה. היא הרגישה את הדופק ביד ופחדה לאבד הרבה דם. בוכה ותשושה, היא חשבה מה לעשות.

היא חייבת להכין לעצמה תחבושת, אסור לה לאבד דם. היא קרעה חתיכה משמלתה וכרכה סביב ידה המדממת. היא הידקה את התחבושת טוב, כדי שהדם יפסיק לזרום.

היא לא ידעה איפה ואיך תישן, היא פחדה שיתקפו אותה שוב. היא בכתה ובכתה בשקט ובסוף נרדמה על הגזע שעליו נפלה.

*

לידיה התעוררה לעתים תכופות. ידה פעמה בכאב אך הדם הפסיק לזרום. היא הייתה רעבה.

היא ניסתה לצבור כמה שיותר שעות שינה .

השמש זרחה היא חיממה את לידיה. היא הרגישה יותר טוב. היא התיישבה וחיבקה את רגליה. היא חשבה על כל מה שקרה. ומה תעשה עכשיו? היא באמצע היער בלי שום ידע לאן ללכת.

היא נזכרה שריצ'ארד אמר לה שתמשיך צפונה שם נמצא הבית של האישה. היא הלכה במשך כמה שעות אך לא יכלה להתגבר על תחושת הרעב.

לידיה החליטה לחפש אחר אוכל היא רק תסטה מהמסלול מעט.

היא הבחינה בעץ פירות כלשהו ליד נחל קטן במרחק של כמה מטרים. היא נגשה אל העץ קטפה פרי ושטפה אותו בנחל. לידיה בחנה את הפרי מכל צדדיו ולאחר כמה דקות החליטה שהוא כנראה תפוח וטעמה. אכן תפוח. התפוח לא היה טעים במיוחד אבל זה הדבר הכי טוב שעמד לרשותה.

תחושת הרעב נרגעה מעט והיא המשיכה ללכת.

לידיה כבר לא הייתה בטוחה שהיא בכיוון צפון כמו שריצ'ארד הורה לה.

היא חשבה לעצמה כמה טיפשי היה לחפש אחר אוכל ולסטות מהדרך.

דמעות עלו בעיניה כשהשמש החלה לשקוע. היא הייתה אמורה כבר להגיע לביתה של האישה ועכשיו היא הלכה לאיבוד ויהיה עליה שוב לישון ביער.

לידיה המשיכה ללכת עד שהחשיך כמעט לגמרי היא עצרה ליד עץ יפיפה שענפיו הגיעו עד לאדמה יוצרו מעין מחסה. היא התיישבה מתחת לעץ מחבקת את רגליה ומכורבלת בתוך עצמה.

הלילה היה קר במיוחד.

היא השעינה את גבה על הגזע ונרדמה תוך דקות ספורות.

 לידיה התעוררה מוקדם. מרוב רעב.

 היא נזכרה שהדבר היחיד שאכלה מאז שריצ'רד עזב אותה היה כמה תפוחים בודדים.

היא יצאה מתוך המחסה . היה יום יפה השמש החלה לזרוח והתחיל להתחמם סוף סוף אחרי יומיים קרים מאוד.

השמש העלתה חיוך על פניה של לידיה.

היא עשתה לעצמה סימני דרך כך שתמיד תוכל לחזור לאותו עץ אורן שישנה בו.זה היה המקום היחיד שהרגישה בו בטוחה.

היא טיילה עד הצהריים בחוץ ואספה  תפוחים ,גרגירי יער ודובדבנים. כשהגיעה אל העץ החלה לאכול. לאחר שגמרה לידיה הייתה מותשת מהחיפוש והאכילה והלכה לישון.

לידיה קמה שוב רק  לקראת הערב  ומיד יצאה לחפש אוכל. השמים היו מעוננים והיא פחדה שיתחיל לרדת גשם.

כשחזרה לאחר שאספה עוד אוכל, כבר היה חושך.

היא אכלה מהאוכל שאספה ולאחר מכן נשכבה לרגליי העץ . היה לה קשה להירדם והיא התעוררה לעיתים קרובות מהקור ומטיפות הגשם שפגעו בה.

היומיים הבאים התנהלו כמו שציפתה לידיה -גשם גשם וגשם.

היא נשארה כל הזמן בתוך המחסה שלה מתחת לעץ ואפילו הצליחה להדליק אש . האוכל שאספה יום לפני הספיק לה.

*

לידיה הסתובבה כבר שבועיים ביער בלי למצוא את דרכה. היא מנסה לשרוד, מוצאת אוכל מועט והולכת הרבה, אולי בדרך היא תמצא איזה בית.

היא ישנה כל לילה שינה לא מספקת, מלאה בסיוטים , והיא כבר התחילה לוותר על התקווה למצוא בית. ריצ'ארד אמר שזה כה קרוב, מדוע היא לא מוצאת את זה? היא הלכה צפונה כמו שהוא אמר לה או לפחות היא חשבה שהיא הלכה.

היא התעוררה בבוקר, כמו כל יום וניסתה למצוא משהו לאכול, אפילו משהו קטן.

היא מצאה שיח של תותי- בר. היא חשבה שזה יפסיק לה לבינתיים, וקטפה כל מה שיכלה. היא התחילה לאכול וללכת ופתאום שמעה צעדים . צעדים של חיה בעלת 4 רגליים. טפיפות רכות. היא לא ידעה של איזה יצור הם. הם יכלו להיות של כל אחד. היא קיוותה שזה לא יהיה זאב שוב.

היא שמעה את הצעדים מתקרבים לקראתה ופחדה עד מוות. היא התחבאה מאחורי עץ והסתכלה מסביב.

היא לא ראתה שום דבר , עד שפתאום , היא הבחינה במשהו לבן ופרוותי. עברה במוחה מחשב על הפרווה המבריקה הכסופה של הזאב. אך זו לא הייתה אותה פרווה.

היא הוציאה את ראשה ממחבואה וגילתה שהיצור הלבן היה בעצם עז. בסך הכל עז.

היא כל כך שמחה . העז אכלה קצת מהעשבים של היער ודידתה אל מחוץ לטווח ראייתה של לידיה.

לידיה מיהרה ללכת אחריה , כי אם יש פה עז, בטח יש באזור מרעה ובטוח שיש לו בעלים.

היא עקבה אחרי העז עד שיצאה מהיער והגיעה לשטח מרעה בלי עצים. היא הייתה מאושרת למראה הזה, חסר העצים. היא סקרה את הסביבה וראתה לא רחוק משם מבנה. היא רצה לעברו מלאת תקווה.

היא התקדמה לעבר העז ולקחה אותה בידיה. העז אחראית לנס הזה, והיא תחזיר אותה לביתה.

לידיה ראתה את החווה לפניה. חיוך פשט על פנייה ורגשות שלווה,הקלה ואושר הציפו אותה. היא סוף סוף הגיעה לבית אשר חיפשה במשך כל כך הרבה זמן.

היא נשארה כמה דקות במקומה נותנת להרגשות להציף את כולה .

לאחר מכן החלה לרוץ לכיוון הבית. היא נעצרה במרחק מטרים ספורים מהמקום והחלה לבחון אותו. פתאום עלתה במוחה המחשבה שאולי זה אינו הבית שעליו דיבר ריצ'ארד וגרוע מכך אולי יש שם את השומרים שמחפשים אחריה?.

לידיה הלכה בצעדים קטנים ושקטים עם העז בידיה.

כעת היא כבר ממש קרובה היא התגנבה אל החלון והתחבאה מתחתיו.

היא שמעה קולות מתוך הבית אך לא הצליחה לבין דבר.

פתאום נפתחה הדלת. לידיה הייתה כעת חשופה לגמרי. היא לא הצליחה לזוז היא עמדה קפואה במקומה. מתוך הדלת יצאה אישה מבוגרת בעלת מראה מטופח ואיש גבוה ממנה בעל מבנה גוף רחב .

האיש פנה אליה.

"לידיה , זאת את?"

"ריצ'ארד!" היא קראה ורצה אליו.

"הו לידיה! תודה לאל! אני כבר לא ידעתי מה לחשוב, כל כך דאגנו."אמר תוך כדי שהוא מחבק אותה בכל כוחו.

"אני רואה שהבאת את העז שאבדה לי!" אמרה האישה בשמחה.

"הו, לידיה, יקירתי. היא רק הגיעה וכבר היא מועילה!"

"בואו ,בואו ניכנס לבית" קרא ריצ'ארד.

הסוף?

הרעיון היה של נטע והביצוע שלה ושלי. תודה לכל מי שעזר,קרא, הציע ותיקן.

מצטערת על הערבוב של הצבעים שם באמצע. זה לא בכוונה.

להת'

נטעחתול והדרחתול מציגות את :

חלק ב'

*

לידיה יצאה להליכה קצרה. היא ניסתה לשחזר את מהלך האירועים.איך שהוא תפס אותה ביד, לא נתן לה ללכת. אולי זה לאהיה מה שהיא חשבה? אולי הוא רק רצה להחמיא לה, ואז לתת לה עבודה כלשהי? היא לא ידעה מה פשר התנהגותו. לידיה התיישבה על ספסל ליד האגם ושקעה במחשבותיה.

לפתע יצא מר בנט אל החצר. לידיה לא הבחינה בו. הוא הלך באיטיות , בשקט, והתיישב על הספסל לידה. לידיה עדיין הייתה מהורהרת .היא הייתה בטוחה שריצ'ארד או משרת אחר בא להתיישב לידה.

אחרי כמה רגעים הפנתה את מבטה אליו אך לא ציפתה למצוא את מר בנט יושב לידה.

ליבה זינק. היא קפצה מהספסל והתרחקה מעט.

"סליחה, לידיה. לא התכוונתי להבהיל אותך."

 "לא! סלח לי אדוני. הייתי שקועה במחשבות ולא הבחנתי בך."

"מה שלומך? הכל בסדר? את נראית חיוורת מעט."

"אני בסדר גמור. רק עייפה מעט." אמרה וחשבה לעצמה שבטח פירשה לא נכון את המעשה מקודם. מר בנט אדם נחמד וטוב , הוא לא יעשה לה דבר כזה.

 מר בנט שלח לה חיוך מעודד ומבין. לידיה אכן התעודדה וחייכה אליו בחזרה. כך הם ישבו ודיברו על הספסל במשך רוב אחה"צ.

לפתע מר בנט תפס בכתפיה והתקרב אליה במהירות, רכן אליה ונישק אותה. לידיה הייתה המומה לגמרי. היא לא יכלה להגיב, היא ישבה קפואה במקומה.

"מר בנט" נשמעו קריאות מתוך הבית. מר בנט ניתק את אחיזתו, קם בשלוה והלך לכיוון הבית.לידיה נשארה לשבת.

היא ישבה זמן קצר בתדהמה שלמה ורק לאחר מספר רגעים החלו מחשבות להתרוצץ בראשה. כל כך הרבה מחשבות.היא לא טעתה. זה מה שמר בנט רצה לעשות כבר אז, אם גברת בנט לא הייתה מגיעה.

התחיל להחשיך. לידיה עדיין ישבה על הספסל בחוץ . היה לה קר. היא קמה והתחילה ללכת לכיוון הבית, בעודה חושבת מה תעשה כשתגיע. מה תעשה כשתתקל במר בנט ? האם הם יתנהגו כאילו לא קרה דבר? האם הוא יעז לחזור על המעשה? אם כן, מה היא תעשה? כל המחשבות הללו התרוצצו בראשה. הוא התחיל לכאוב. כשהגיעה לבית נודע לה שמר וגברת בנט יצאו לאופרה.  הוקל לה. היא הלכה לחדר הילדים להרדים אותם.

רק קייט נשארה ערה. היא בכתה. זה היה יום ההולדת שלה והיא לא רצתה שהם ילכו. לידיה התיישב לידה, הושיבה אותה על ברכיה וליטפה אותה. קייט הרגישה שחזה של לידיה זז בצורה מוזרה. לידיה גם בכתה. היא ניסתה לשלוט בעצמה. היא חיבקה את קייט בחוזקה ושתיהן נרגעו. קייט נרדמה. לידיה יצאה מהחדר, מוחה את הדמעות מעיניה.

היא נתקלה בגרטה.

"אבוי! ילדתי מה קרה?" שאלה גרטה בדאגה כשראתה את הדמעות בעיניה של לידיה.

"האדון, מר בנט...הו, גרטה!" התייפחה לידיה ונפלה לזרועותיה של גרטה"די, די, ילדתי. הרגעי" לידיה המשיכה לבכות בכי היסטרי עד שנרגעה קצת. "עכשיו, ספרי לי מה קרה" אמרה גרטה וליטפה את שערה של לידיה.

"האדון,הוא...נישק אותי , בניגוד לרצוני." אמרה ושוב החלה להתייפח.

 "מה?"באמת?מתי? ומה עשית?" שאלה בדאגה. "לא עשיתי כלום...כל כל נדהמתי גרטה...הוא פשוט תפס אותי ונישק אותי" אמרה בקול חלש. "אוי, בתי. הוא מנצל אותך! חייבים לעשות משהו!" אמרה גרטה בנחישות.

*

לידיה נכנסה לכרכרה,היא שוב צריכה לערוך קניות .

"מיס לידיה הכל בסדר? את ניראת פחות מאושרת בזמן האחרון,אנג'לה עושה לך בעיות?" אמר ריצ'ארד ושלח חיוך לעברה.

"לא, באמת שהכל בסדר" ענתה בחיוך מאולץ. למרות שניראה שריצ'ארד עדיין חושד הוא הפסיק לחקור אותה.

לא רק ריצ'ארד חש בשינוי במצבה של לידיה כך גם כל שאר האנשים שהיו בחברתה.

 אך בינתיים היא החליטה לא לשתף בכך אף אחד,חוץ מגרטה.

"ריצ'ארד."

"כן , העלמה לידיה?"

"אני צריכה לספר לך משהו. ניסיתי לשמור את זה לעצמי, באמת שניסיתי." אמרה והשפילה את מבטה.

"מה קרה , לידיה?" אמר בניסיון לא להראות את עוצמת דאגתו.

לידיה עצרה לקחה נשימה והוציאה את האוויר באיטיות מנסה לשמור על קולה יציב.

"טוב.זה..זה קשור במר בנט" אמרה והרגישה גוש חונק את גרונה.

ריצ'ארד לא האיץ בה למרות שסקרנותו גברה. לאחר הפסקה קצרה התחילה לדבר שוב.

"מר בנט " התחילה שוב."הוא הטריד אותי ".הפסיקה ולקחה נשימה עמוקה."כבר כמה פעמים."  הוסיפה.

"אם זה היה קורה רק פעם אחת אני..אני בחיים לא הייתי מספרת אבל.."

קולה של לידיה נשבר והיא פרצה בבכי.ריצ'ארד כרך סיבה את זרועותיו וחיבק אותה בכל הכוח שהצליח לגייס.

לאחר הפסקה קצרה החל ריצ'ארד לדבר:"לידיה,יקירה אל תעני אם קשה לך אבל... למה את מתכוונת?"

לידיה לקחה נשימה עמוקה בניסיון לייצב את קולה.

"ובכן זה התחיל בימים שאחרי הארוחה החגיגית..בתחילה זה היה סתם תפיסות פה ושם. הוא היה מקרב אותי אליו ובוחן את תגובתי".היא נשמה עמוק כדי לא להתחיל לבכות שוב. ריצ'ארד נשען לאחור והרפה מאחיזתו בה.

"אבל זה לא הספיק לו. הוא התחיל להגזים הוא היה תופס אותי לבד ומנסה לנשק אותי". לידיה שוב פרצה בבכי.

ריצ'ארד חזר לחבק אותה.

"ריצ'ארד ,אני לא יכולה להמשיך ככה, אני מפחדת. אני לא יכולה להיות בבית כשגם הוא נמצא, אני מוצאת תירוצים כדי להישאר מחוץ לבית כמעט כל יום".ריצ'ארד הביט בה ואז העביר את מבטו קדימה שקוע במחשבות.

"ריצ'ארד , אני צריכה עזרה."

" אוי ,מיס לידיה ,יקירתי,את יודעת שהייתי עושה הכל למענך, אבל איני רואה דרך בה תוכלי לשמור על תפקידך  אם תתנגדי למצב הנוכחי".

"אני חושב שאת צריכה לשקול את האופציה של התפטרות."

*

גרטה, בהיותה גם המשרתת האישית של הגברת החליטה לדבר איתה. מוקדם בבוקר היא נכנסה לחדרה של גברת בנט ופתחה את הוילונות. גברת בנט כבר התעוררה וקראה לארוחת הבוקר. היא הייתה מוכנה ליד מיטתה.

"גרטה, תעזרי לי לקום בבקשה." קראה סילביה כשגמרה את ארוחת הבוקר. גרטה עזרה לה לקום והביאה את הבגדים שלה. היא החלה לעזור לסילביה לפשוט את בגדיה. כשהיא קושרת לסילביה את הכותונת מאחור פתחה גרטה ואמרה "גברת בנט, , האם את מרוצה מהעלמה לידיה?"

 "כן כמובן. היא מנהלת את משק הבית בהצלחה רבה. למה את שואלת יקירה?"

"אני חשה במצוקתה של לידיה, גברתי"  ענתה. "הו, מדוע? מה קרה לה?" שאלה סילביה בדאגה רבה ופניה לבשו הבעה מפוחדת. "האם לא טובים לה התנאים? איני רוצה שהיא תעזוב...אך אם אין היא חשה פה בנוח, אני אאלץ לשחרר אותה מתפקידה."

"לא לא, זה לא זה. האדון...היא התלוננה שהטריד אותה". ענתה גרטה בקושי. היא ניסתה לנסח את זה בצורה הכי פחות נוראית. "הטריד? מה? מה זאת אומרת?" שאלה בתמיהה והסתובבה אל מול גרטה.

פניה נראו כבר פחות מבינות . עיניה הפכו קרות ואז חזרה בקול שיכול להקפיא מים "גרטה, למה את מתכוונת?"

"סליחה גברתי, לא רציתי להתערב בכך, אבל הנערה במצוקה. הוא נישק אותה נגד רצונה" ענתה בשקט וברצינות.

"מה?!" פניה של סילביה האדימו. "את אומרת שבעלי בוגד בי?" קולה הפך כמעט לצעקה.

"מצטערת גברתי..." "זה לא נכון!" קטעה אותה סילביה "איפה הוא עכשיו?"דרשה.  "בגינה לפי דעתי, גברתי"

"אני רוצה לדעת שזה לא נכון."

סילביה יצאה בסערה מהחדר. היא תדבר עם בעלה , לברר אם זה נכון. היא יצאה לגינה וחיפשה אותו. היא הסתכלה סביבה ואז ראתה את דמותו. אך הוא לא היה לבד. הוא חבק דמות אשה כלשהי.

סילביה נדהמה . היא התקרבה כדי לראות יותר טוב אך הסתתרה.

היא ראתה את מר בנט מנסה לנשק את לידיה, ואת הנערה המסכנה שמנסה להתחמק.