מאיה התחננה בפני רועי שיפסיק. היא ידעה שהיא הייתה יכולה לגרום לו לעצור, אבל לפעמים הרגישה שהגוף שלה נהפך לחומה ולא היה יכול לזוז, או כמו רובוט שאותו רועי מפעיל.
גם הדמעות לא ירדו, היא הרגישה שהן קפאו.
"מי כאן?" קול גברי של איש בשנות החמישים לחייו, נשמע בפתח המחסן.
רועי החוויר ולא זז, פיו נפער.
"יש כאן מישהו?" הקול שוב נשמע.
'אבא' רועי מילמל ומיהר להרים את מכנסו.
"גנבים, הא?" אביו של רועי לא היסס ואחז בענף עץ שהיה זרוק בכניסה למחסן, הוא נכנס בצעדים קטנים ושקטים לתוך המחסן.
"אבא, זה אני." רועי אמר במהירות וקם על רגליו.
***
מאיה שמעה את הקול ונבהלה גם היא.
כשרועי קם היא רצתה לקום ולהסתלק משם, אבל גופה לא איפשר לה.
היא נשמה נשימה עמוקה וניסתה להרגיע את עצמה, היא מחתה את הדמעות הקטנות שהתחילו לצאת והצליחה להתרומם מעט ולהושיט את ידה לעבר בגדיה שהיו זרוקים סביבה.
היא לא קמה על רגליה, כדי שאף אחד לא יבחין בה.
בזריזות היא התלבשה והסתתרה מתחת לשולחן ליד ארבעת המגירות שהיו בצד שמאל.
מבטים חטופים מאיה שלחה לכל עבר וזיהתה מקלות עץ זרוקים בכל פינה.
"אולי זה יעזור." אמרה לעצמה ולקחה את המקל הכי גדול שראתה.
***
אבא של רועי נעצר, הוא ראה את בנו עם שיער פרוע, לבוש במכנס ג'ינס בהיר ללא חולצה.
"מה אתה עושה פה?" אביו התפלא.
רועי גימגם וגירד את ראשו "אני בונה משהו."
"אתה מה?"
"אני בונה משהו." חזר שוב על המשפט.
"מה אתה בונה?" הוא התקדם.
"לא." מיהר להגיד "אל תיראה. זאת אמורה להיות הפתעה."
אביו הביט בו מספר שניות ואחר כך צחק "אתה בונה משהו? על מי אתה עובד?" שאל "מה אתה עושה שם?"
"אני בונה משהו." רועי התעקש "אני עובד על זה כבר כמה ימים."
אביו התפלא "יפה" אמר עם חיוך מופתע על הפנים, הוא סובב את גופו כדי לצאת מהמחסן, אבל הסתובב חזרה אל רועי.
"אבל למה אתה בלי חולצה?" שאל בסקרנות "ומה עשית שם למטה, בריצפה?"
רועי חיפש תשובה מתאימה והתחיל לגמגם "היה לי חם, אז הורדתי את החולצה." אמר "וחיפשתי את הפשיט פה למטה, חשבתי שהוא באחת המגירות פה."
"הפטיש פה." אמר והצביע על שולחן קטן בכניסה למחסן.
"אז שם הוא היה?" אמר וניסה לגרום לאביו להשתכנע.
"אתה לא בא לקחת אותו?"
"כן." רועי אמר והתקדם לשם, הוא עבר את השולחן הגדול עם כלי העבודה, שהסתיר אותו ואת מאיה.
כשהגיע לפשיט, הוא החזיק אותו וחזר למקום.
אביו פיהק והביט בשעון שהונח על ידו השמאלית "תכבה את האור ותסגור את הדלת אחרייך."
רועי ליווה במבטיו את אביו, עד שיצא מהמחסן.
אחרי שבדק שאבא שלו לא בסביבה, הוא חזר למאיה.
"מאיה." כמעט לחש "מאיה." אמר שוב כשלא ראה אותה, הפעם יותר עצבני.
הוא שמע קולות מוזרים מתחת לשולחן, הוא התכופף על ברכיו וראה את מאיה.
"אני רואה שהתלבשת, חבל. את תצטרכי להוריד עוד פעם את הבגדים."
"אני לא."
"או-אה." התפלא, "עכשיו את מצליחה לדבר."
מאיה אחזה במקל שראתה קודם וכיוונה אותו לעבר רועי.
"מה את עושה? תניחי אותו שם." אמר, מעט לחוץ.
הוא התרחק ממאיה והיא קמה והלכה אחריו.
"אתה תשלם על מה שעשית." אמרה והתקדמה לעבר רועי עם מבט רצחני בעינייה ועם המקל מופנה כלפיו.
פתאום היא נעצרה ופלשבקים הציפו את ראשה, היא נזכרה ברגע שהגיעה למחסן כי חשבה שרועי נפצע, ואחר כך הוא הוריד לה את הבגדים והתחיל לאנוס אותה.
עכשיו הם החליפו תפקידים. עכשיו רועי צריך לפחד ממאיה, ולא היא ממנו.
למרות זאת, היא הרגישה שרועי עדיין נוגע בגופה ומכריח אותה לעשות דברים שאפילו עם עידו לא עשתה.
היא הרגישה שרועי חדר לנשמתה ורוקן ממנה את הכל.
במקום להכות את רועי בעזרת המקל הארוך והגדול בכל גופו, כפי שתיכננה,על מנת שלא ישכח מה עשה, היא זרקה את המקל על הפנים שלו והסתלקה בזריזות מהמחסן, כשדמעות מציפות את עינייה.
המחשבה שביתה לא רחוק מהבית של רועי עודדה אותה, היא לא הייתה צריכה ללכת שעות כדי להגיע לבית שלה.
השעה המאוחרת הצליחה גם היא לעודד, כי כמעט אף אחד לא מסתובב בשעות כאלו בחוץ, בגלל הקור והלימודים שמתקיימים למחרת.
היא ראתה את ביתה באופק והוציאה מהתיק את המפתח בעזרת ידיה הרועדות.
כשהגיעה, היא פתחה את הדלת והלכה בשקט על קצות האצבעות לעבר חדרה.
בדרך לחדר האורות נדלקו, מאיה הסתובבה לכיוון האור וראתה את אמה נשענת על הקיר.
"הבהלת אותי." מאיה התנשפה ומחתה את הדמעות מעינייה.
"למה הגעת עכשיו? את יודעת מה השעה?"
"אמרתי לך שאני אגיע מאוחר." מאיה ניסתה להישאר רגועה ולא להשאיר זֵכֵר לבכי.
אמה התקרבה אליה ומאיה רכנה ראשה כדי שאמה לא תראה את עינייה האדומות.
"אמרת שתגיעי מאוחר, אבל לא ציפיתי לשעה כזאת. ממתי את מגיעה הביתה בשעות כאלו? וחוץ מזה, הסרט נגמר כבר מזמן."
"איך את יודעת?" מאיה התפרצה על אמה. "עקבת אחריי או שבדקת באיזה שעה הסרט נגמר כדי לנזוף בי שהגעתי כמה דקות אחרי?" אמרה בכעס, למרות שהיא לא כעסה עליה, אלא על רועי.
"מאיה, את בוכה?" לילי הבחינה בעיניים הנפוחות של מאיה.
"לא."
"את בוכה." הודיעה.
"אני לא." מאיה אמרה והתרחקה לחדרה "תעזבי אותי בשקט, אני הולכת לישון." טרקה את דלת חדרה ונעלה אותה במפתח.
***
האף של רועי דימם והעין התנפחה.
באותו רגע הוא קילל את מאיה ושנא את אביו בגלל הזמן הגרוע שבו הוא בא.
"בת זונה. מפגרת. כלבה. חרא. מטונפת. חולת נפש." אלו רק חלק מהקללות שאותן רועי הריץ בראשו.
רועי לא היה במחסן כבר כמה שנים, אבל נזכר שיש מקרר באחת הפינות.
הוא התקרב למקום ולשמחתו ראה שהמקרר עדיין עובד, הוא הושיט את ידו ולקח קוביות קרח, אותן הניח על העין הנפוחה.
***
"להתקשר?" עידו שכב על מיטתו ותהה.
הוא הציץ בשעון וראה את השעה המאוחרת "אולי הוא יושנת."
"אבל היא תענה בכל זאת. וחוץ מזה, אולי אני אשכח להגיד לה על זה מחר."
הוא סילק את כל המחשבות מראשו ומצא את עצמו מחייג את המספר של מאיה ומחכה לתשובה.
***
מאיה נשענה על הדלת וירדה על ברכיה באיטיות.
"זה לא באמת קרה." מילמלה ונשכה את השפה "זה לא קרה לי. זה לא." ניסתה לשכנע אותה, אבל בלי הצלחה.
האירועים החלו להופיע בראשה, היא ניזכרה איך רועי התפעל מגופה השזוף וליטף כל מקום.
פתאום עלה אירוע אחר - בשיחת הבנות שדיברה עם עדי והצהירה שהפעם הראשונה תהיה רק עם עידו.
אבל התכניות השתנו, והפעם הראשונה שלה הייתה בלי הכנה מוקדמת או בלי רצון.
היא בכתה בשקט, אבל הרגישה שהיא מתפרצת.
הדמעות החלו להרטיב את פניה הקרות ומאיה ניגבה אותם בעזרת שרוול החולצה.
"אם החיים הם חידה, לא מפורשת והסודות זורמים בהם, כמו נחלים מנסים למצוא את כל צבעי הקשת עובדים קשה לבנות פה משהו במילים"
הצילצול נשמע מתוך מכשיר הפלאפון.
מאיה פתחה את התיק בזריזות וחיפשה אחריו, היא ראתה שעידו מתקשר.
"הוא יודע? איך הוא יודע? רועי סיפר לו? לא, הוא לא יספר, רועי בטח לא רוצה שאף אחד יידע מזה." מילמלה לעצמה במהירות.
"ואתה חי בזמן זמנים ספור בלוח ומקווה לשתות את החיים עד תום. ובין כל אלה סך הכל רוצה לשמוח ועל הדרך להגשים איזה חלום"
מכשיר הפלאפון המשיך לצלצל.
מאיה ניגבה את דימעותיה והסדירה את הנשימה, בעוד שהיא יושבת על המיטה זקופה.
"הלו?" ענתה בחשש.
"היי יפהפיה."
"עידו." אמרה וצמרמורת תקפה, היא נזכרה ביום ההוא שרועי ניסה לנשק אותה, אותו הדבר היה יכול לקרות אבל עידו הציל אותה.
"כן." ענה "הכל בסדר?"
"כן, כן." השיבה במהירות ושוב נגבה את הדמעה שזלגה לה על לחייה.
"הערתי אותך?"
"לא."
"את נשמעת מוזר, חשבתי שאת מדברת איתי מתוך שינה." הסביר.
"אני לא ישנה, אבל מוזר שהתקשרת בשעה כזאת, אתה בדרך כלל לא מתקשר בלילה. קרה משהו?" חששה שהוא יודע משהו בקשר לרועי.
"האמת היא שכן, אבל זה לא כל-כך חשוב."
"זה חשוב אם התקשרת בשעה כזאת." התעקשה.
"אה, שמעתי מחברים שיש מסיבה ביום שישי-"
"מחר." קטעה את דיבורו.
"כן. רציתי לשאול אותך אם את רוצה לבוא."
"לא, עידו. לא מתחשק לי ללכת."
"למה? יהיה כיף."
"אני יודעת, אבל ממש אין לי חשק."
"כבר הודעתי לכולם שאנחנו באים." אמר "את חייבת לבוא."
"למה אמרת בלי לשאול אותי?" התעצבנה.
"נו, קוקי, בבקשה." אמר בקול מתחנן.
"לא, רועי, אמרתי שלא. תעזוב אותי."
"רועי?" שאל "קראת לי רועי?"
"התכוונתי להגיד עידו."
"אבל קראת רועי."
"התבלבלתי."
"הכל טוב?"
"כן."
"אז מה בקשר למסיבה?"
"אמרתי שאני לא באה."
"את חייבת לבוא."
"אין לי כוח לזה, רו.. עידו."
"למה?"
"כי ככה! אמרתי שלא - אז לא!" התעצבנה וניתקה את השיחה.
מספר שניות בודדות אחרי, היא קיבלה הודעה מרועי - אני מקווה שאף אחד לא יודע ממה שקרה.
כעסה גַבַר והיא זרקה את הפלאפון על הריצפה ושכבה על המיטה, בלי להחליף בגדים או להסיר את האיפור.
עינייה נעצמו, אבל ללא שום כוונה להירדם.
היא שכבה על צד גופה השמאלי, לפעמים הדמות של רועי השתקפה דרך המראה ומאיה מיהרה לשפשף את עינייה ולהגיד לעצמה שהיא דימיינה את זה.
מרוב העייפות והתשישות מאיה הצליחה להרדם בשעה חמש, אבל קמה בשעה שש בגלל האור שחַדַר לחֵדֵר דרך התריסים.
"אני חולה." תירצה.
היום עבר ובמשך רובו היא התעסקה ב"מה היה קורה אם?"
השעה הייתה מאוחרת ונקישות על הדלת קטעו למאיה את מחשבותיה.
"מי זה?" היא שאלה.
"עידו."
"עידו?" מאיה אמרה בלחץ וקמה מהמיטה. "את פותחת את הדלת?" שאל אחרי מספר דקות שבהן מאיה לא ענתה.
"כן." אמרה בלחש ופתחה את דלת החדר.
היא ניראתה עייפה ותשושה.
העיניים היו נפוחות ואדומות, השיער הארוך כבר לא היה חלק ומי שבחן את פניה היטב היה יכול להבין שהיא לא במצב רוח טוב.
עידו סרק את בגדיה ופנה אליה "את מרגישה טוב?" שאל "את בסדר?"
"כן."
"את לא נראית ככה."
"אני יודעת." השפילה מבטה וספרה אריחים בריצפה.
עידו הרים את פניה בעזרת ידו.
"אז מה קרה?"
"כלום." לחשה, תוהה אם לספר לו.
"אז למה את נראית ככה?" שאל ושוב הביט בבגדיה היקרים אבל מלוכלכים "ולמה את לבושה ככה?"
"בשביל זה באת?" התעצבנה "בשביל להגיד לי למה אני לבושה ככה?"
"לא." אמר מיד "אל תביני אותי לא נכון. את פשוט נראית לי שונה היום, זה הכל."
מאיה התעלמה מדבריו ושילבה את ידיה "אפרופו בגדים, למה אתה התלבשת ככה?" בחנה את החולצה החדשה ואת הג'ינס הכהה. "אף פעם לא ראיתי אותך מתלבש ככה כדי לבקר אותי."
"באתי לקחת אותך למסיבה."
"אמרתי שאני לא באה."
"ואני אמרתי שכן."
"עידו-" נאנחה.
"יש לחברה הכי טובה שלך יום הולדת ואת לא באה?" קטע את דיבורה.
"לעדי היה לפני שלושה חודשים."
"את לא זוכרת את שלי?" שאל ואחרי מבט חטוף על הבעת פניה של מאיה הסביר "שלי שלמדה איתך באותה כיתה והייתן חברות ממש טובות, אבל עזבה לירושלים."
"אה" נזכרה "אבל הרבה זמן לא דיברנו. היא בטח לא זוכרת אותי."
"זוכרת שאמרתי לך בפלאפון שהודעתי לכולם שאנחנו באים?"
"כן." חיכתה להמשך.
"אז אמרתי לה."
***
עידו ומאיה עמדו בפתח הבית של שלי, הכניסה הייתה מרשימה - שביל של אריחים שבורים עם פרחים בצדדים, המשמשים כגדר לצמחיה.
הבית שלה היה גדול ומרשים, הצבוע בצבע שמנת. הדלת הראשית הייתה גדולה המפוצלת לשניים, וכך גם האחורית.
"למה את עם פרצוף תשעה באב כל היום?" עידו שאל את מאיה, בעוד שהם מתקדמים לעבר הבית.
"לא משהו חשוב." אמרה וחייכה חיוך מאולץ.
המסיבה נערכה בבריכה הגדולה מסביב לבית של שלי. כשהגיעו, הם ראו אנשים בודדים יושבים על מסגרת הבריכה ומכניסים את רגליים לתוך המים.
אף אחד לא נכנס למים, בגלל הקור העז.
"עושה לי קר רק מלראות את הרגלים שלהם בבריכה." מאיה סיננה לעידו.
שלי התקרבה אליהם בחיוך גדול ועם משקה בידה השמאלית "מאיה." אמרה בהתפעלות וקרצה לעברה.
"כמה זמן לא ראיתי אותך."
"נכון." שלי אמרה בקול נעים ונשקה למאיה בלחי.
"שלום גם לך." שלי פנתה לעידו ונשקה גם לו "אל תדאגי, מאיה, אני לא אקח לך אותו. למרות שהוא ש ו ו ה." אמרה וקרצה למאיה.
מאיה ועידו התקדמו לרחבת הריקודים "בואי נרקוד." עידו אמר והחל להתנועע עם גופו.
"אני לא יודעת לרקוד." אמרה ונשענה על הדלפק "תרקוד אתה."
עידו התקרב למאיה "אני לא רוקד בלעדייך."
"אני לא יודעת לרקוד, אמרתי לך."
עידו התקרב למאיה ושניהם ישבו על כיסאות גבוהים, ליד שולחן ארוך ושחור, בו מזגו משקאות אלכוהולים.
"את רוצה לשתות?" עידו שאל.
"אני כן, אבל אתה לא." אמרה "אתה נוהג."
"אני לא אשתכר." צחק.
"כוס אחת." הזהירה.
עידו לא עמד בהבטחתו למאיה שהזהירה אותו לא לשתות יותר מכוס אחת, אחרי המשקה הראשון הוא הזמין עוד אחד, אבל מאיה הזדרזה ושתתה לו את המשקה.
אחרי לא יותר מעשר דקות מאיה השתכרה.
"עידודוש." פנתה אליו עם צחוק מתגלגל "אני הולכת לשירותים."
"אני אבוא איתך?" שאל "את מספיק שיכורה כדי לא לזכור עם מי באת."
"למה אתה רוצה לבוא איתי?" קרצה לו והמשיכה לצחוק "כדי לעשות את זה, הא?"
"לעשות את מה?"
"את זה. נו, את מה שהם עושים בשירותים."
"תחמנית. בגלל זה את רוצה ללכת לשם?"
"לא. אני כבר עשיתי את זה אתמול." אמרה וצחקה "אבל אני לא רציתי." הסבירה.
"אַת מה?" שאל "טוב, את שיכורה ואת מתחילה לדבר שטויות. בואי, נוסעים." החזיק את ידה.
"לא" שיחררה את אחיזתו "אני אולי שיכורה אבל אני זוכרת שעשיתי את זה."
"בואי לבית."
"למה?"
"כי המסיבה ניגמרה בשבילך. בואי."
"אה, קלטתי אותך." אמרה "אתה מתעצבן בגלל מה שאמרתי, נכון? אז תדע לך שזה היה בכלל בלי הסכמה. זה רועי שעבד עליי והתחיל לאנוס אותי."
ארוך. אל תגידו שלא 
***
אני רוצה לפרסם פה בלוג סיפורים של מישהי מאוד מוכשרת, שהיה פעם בפעילים בעמוד הראשי, אבל ירד.
"יופי זה לא כל הסיפור."
כדאי לכם לקרוא 
ובפוסט הבא - "רומן בין בני דודים."
נכון נשמע סיפור יפה?
הבלוג הזה ניסגר אבל נפתח היום מחדש(עם פוסט פתיחה או הפרק הראשון), בפוסט הבא לינק אליו
עריכה:
עכשיו הבנתי למה חשבתם שהסיפור נגמר.
הסיפור "אמא בת 16" לא ניגמר, התכוונתי שבפוסט הבא אני אתן לינק לסיפור שנקרא "רומן בין בני דודים."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא בת 16.
