חח סורי על ההזנחה, פשוט בגרויות בצפר וזה,
אז הנה לנו פרק 14 :)
"רופא רופא! מה עם שון?" "מה אתם עושים פה? זה לא המקום לחולים ומבקרים. אתם יכולים לחכות בחדר שלך או בחדר המתנה. " "מה עם שון ??" שאלתי בייאוש. "אנחנו עושים את כל מה שביכולתינו" אוח כל כך נמאס לי לשמוע את זה! "ומזה אומר בדיוק?!" "היו קצת סיבוכים". מרוב לחץ הדבר היחיד שיצא ממני זה צחקוק מפגר כאילו שהרופא מנסה לעבוד עלי. "טוב אני חייב לזוז, אתם חייבים לצאת מכאן". המילה הזאת סיבוכים, מה זה אומר בכלל?. בלי לשים לב בהיתי בדלת שהיתה מאחורי אותו רופא שממזמן הלך ואז פשוט צנחתי לרצפה. המכה לא כאבה , המדעות החלו לזלוג. מה אם הוא ימות? קשה לתאר כמה מחשבות עברו לי בראש. זה שון, שון שהתחיל איתי כשנפרד מהאקית המטורפת שלו, שון שאהבתי כלכך. מה? אהבתי? או אולי אוהבת. בדיוק בזמן אותה מחשבה מטרידה ידו של דן הונחה על כתפי והוא התכופף אלי "אל תדאגי אני בטוח שהכל יהי בסדר" והוא חיבק אותי, מילותיו לא יכלו לעודד אותי, אבל נוכחותו כן . "בואי אור קומי נזחור לחדר שלך נמתין שמה, אני מבטיח לבדוק כל הזמן מה קורה איתו אבל את, אסור לך לזוז מהמיטה" העיניים הדואגות שלו הסתכלו אלי, הוא מדהים, הוא באמת מדהים. "תודה דן, אני מצטערת" קמתי והוא הוליך אותי חזרה לחדר. שמה חיכתה לי אימי עם הפרצוף הלא מרוצה שלה "איפה היית?!" היא צעקה עלי, איזה עיתויים יש לאישה הזאת זה משהו. "אמא" אמרתי בלחש ועצרתי "תעזבי אותי בשקט" הלכתי למיטה, נשכבתי, התקפלתי בפוזת עובר ועצמתי עיניים, התפללתי ששון יצא מזה. לאמא כבר לא היה ממש מה להגיד היא התישבה ושתקה. הרגתי אומללה כלכך שאני לא יכולה לעזור לו, וככה שכבתי במשך 4 שעות ולא יכלתי להרדם כשלפתע נכנס הרופא לחדר. "אור?" הסתובבתי מיד. "כן? מה עם שון?" "הוא יצא מניתוח אך הוא עדיין לא התעורר.. מצבו יציב". איכשהו המילים האלה ניחמו וערערו אותי בו זמנית. "אנחנו יכולים לראות אותו?" דן שאל. "כן, בואו אחריי" הרופא הביא לי כיסא גלגלים והלכנו לחדר שלו. רעדתי מפחד. "כמה זמן יקח לו להתעורר?" "שאלתי" "בקרוב .." תשובה כלכך לא ידועה ומעצבנת . וכשנכנסנו ראיתי את עיניוי ממצמצות. "שווון" קראתי "הרופא הוא מתעורר" התרגשתי. "שון מה עשית לעצמך?? ילד טיפש" דיברתי אליו בקול טיפשי חצי צוחק וחצי רציני. הוא הסתכל עלי וחייך . חיבקתי אותו והרגשתי נחמה. לאחר הביקור הורו עלי לחזור לחדר שלי כי היו יותר מדי מבקרים והחברים המושפעים שלו באו. יצאתי מהחדר מבלי להתסכל עליהם אלב הם צעקו לי "מה את עושה כאן בחלוק בית חולים?!" לא התכוונתי אפילו לענות להם. יצאתי מהחדר ונשענתי על הקיר. "מה יש לך?" דן הסתכל עלי. "כלום, יש לי עכשיו קצת שלווה" הוא חייך וקרא לי לבוא . "לא עוד רגע" "חח טוב" הוא עמד לידי. בין לבין שמענו את תום והאחרים מדברים עם שון. "שון מה אתה דפוק אני לא מאמין שבאמת עשית את זה" שמענו בין לבין. "זה עבד לא?" "אבל באיזה סיכון? של החיים שלך?! באונה אתה לא רציני" "כן היא לא שווה את זה" "אפשר לחשוב מי זאת" ארבעתם התווכחו "תקשיבו זה לא משנה, זה כבר נעשה וגם הצליח" "אתה חייב למצוא אהבה חדשה, זה עובר כל גבול. זאת כולה אור" "כן פאקצה מטוטמת מי4" "שתוק אל דבר עליה ככה!" עיניי נפתחו לרווחה ופי נפער. דן הסתכל עלי ואני עליו. "פאק" אמרנו ביחד. הסתובבתי ועמדתי בפתח החדר , בדלת. שון מיד הבחין בי ולחש "שתקו שתקו" וחייך אלי. "שון אתה התאבדת בשבילי?!" שאלתי בגמגום קולני. "מה?!" הבנים הסתכלו עלי ועליו ומבטיהם הפכו למבוהלים. "שון אתה לא נוראמלי! שון אני כבר לא יודעת מה לעשות איתך! שון זה נגמר ובחיים לא יהיה סיכוי שוב" התסובבתי ויצאתי בבכי. "אני לא מאמין" דן מלמל וחיבק אותי. חזרנו לדחר שלי ושם הרופא שלי חיכה לי "אור יש לנו בשורות משמחות , את יכולה לחזור הביתה" "אול תדאגי תהיה לך דיאטנית צמודה שותדאג לדיאטה שלך" איזה יופי, השמנה בכוח. התארגנתי וכשבאתי ללכת בדרך החוצה נתקלתי בילדים מהשכבה שבהו בי בצורה מלחיצה. "שרמוטה" מה?! הסתובבתי ושאלתי "מה אמרת?!" "שרמוטה. לא מספיק מה שעשית לשון אז גם שכבת עם אחיו, כלבה" אני בשוק. "שכבתי עם אחיו?!" "כן מה את מתממת לנו, בגללך הוא התאבד בת זונה, תעשי טוב הלעצמך ותעברי בצפר כולם שונאים אותך עכשיו"
כן יצא לא משו אבל חייב להתקדם איכשו, מבטיחה להשפתר לפרק 15 :)
333>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
